מדוע לא אומרים הלל בראש-השנה – ראש השנה ה'תשפ"ז

הרב משה-צבי וקסלר

משל חסידי עתיק מספר על כפרי, שזכה לראשונה בחייו להסתופף בחצר המלך ביום חגו הגדול. הוא ציפה לראות מחולות, לשמוע שירות ותשבחות, ולחזות בחגיגות המוניות. אך כשהגיע, נדהם: השרים עמדו בפיק ברכיים, המלך ישב בכובד ראש, ובאוויר עמדה דממה מתוחה. כששאל בתמיהה את אחד השרים: "מדוע אינכם פוצחים בשיר לכבוד המלך?" ענה לו השר בלחישה: "היום המלך פותח את ספרי החשבונות והזיכרונות של הממלכה ובודק מה עשה כל שר במשך השנה האחרונה, האם הועיל למלך, האם תרם למצב הכלכלי של הממלכה, האם פשע וזלזל והאם היה נאמן להוראות המלך. כמובן, שמי שהיה נאמן למלך זכה לברכתו וחלילה מי שבגד בתפקידו ובאמונו של המלך נידון למוות. דבר זה גורם למתח גדול בין השרים ולכן זה לא הזמן לשיר...

משל זה נוגע בליבת התמיהה, המלווה את פסק ההלכה המוכר (ערכין י':), שם שואלים המלאכים את השאלה, מדוע לא אומרים הלל בראש השנה וביום הכיפורים? –

"אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כיסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני?".

ראש השנה הוא יום טוב המושתת על מצוות שמחה, בגדי חג וסעודות של מצווה. ומאידך, השירה הספונטנית והרשמית – ההלל – נאלמת.

מאמר זה יבקש לבחון את השתיקה הזו של ראש השנה, לא כחיסרון או כאבל, אלא כביטוי העמוק ביותר של היראה המשלימה את האהבה.

לפני שנרד לגופו של נושא זה, ברצוני להביא בפניכם סיפור מרגש משנות הזעם  באירופה, כאשר על הכף מונחת שאלת עצם החיים והתחושות האמתיות שחשו אנשים שנמצאו במתח של גזר דין. האירוע התרחש בעיר קראקוב שבפולין המושלגת. בשנת ה'תש"ב (1942) התכנסה קבוצת יהודים בליל ראש השנה בצריף של עובדי הכפייה. הם ישבו צפופים מאוד, ממש אחד בתוך השני, רזים מאוד מהרעב הממושך ומותשים ועצובים בלי טיפת חיוך. אחד החסידים החל לזמזם ניגון שמחה סוער של חג. זקן החבורה הניח יד על כתפו והשתיק אותו בעדינות. "הלילה איננו רוקדים", אמר, "הלילה אנחנו מקשיבים להחלטת  הגרמנים ימ"ש מה יעלה  בגורלנו".

הם לא שרו, הם לא היו מסוגלים לשיר וליבם 'נקרע' בין הידיעה שהם חיים לפחות כרגע, לבין הפחד ממה שיביא המחר. הם ידעו שאמנם הגרמנים הם אשר יודיעו להם את גזר דינם, אבל האמינו שלמעשה גזר הדין ייקבע במרומים ביום הדין שבו הם נמצאים.

כדי להבין את זה שלא אומרים הלל למרות שזה יו"ט, יש לפתוח בבחינת המבנה ההלכתי של היום.

הרמב"ם (הלכות חנוכה ג, ו) מונה את הימים שגומרים בהם את ההלל, ומשמיט את ראש השנה ויום הכיפורים. השמטה זו אינה מקרית ואינה מובנת מאליה. הרי ראש השנה מוגדר בתורה כ"מקרא קודש" (ויקרא כג, כד), ויש בו מצוות שמחה ואסור בהספד ובתענית. אז מדוע לא אומרים בו הלל?

נושאי הכלים של הרמב"ם והראשונים מתחבטים בשאלה, האם חובת ההלל במועדים היא מדאורייתא או מדרבנן?

הרמב"ם כותב שם בפירוש שזו מצווה מדברי סופרים (הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג הלכה ה) –

"...אף על פי שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליה אק"ב וצונו...קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל".

לכן, לחכמים היה את הכוח להחריג את ראש השנה בגלל אופיו המיוחד כיום הדין.

ברם, הרמב"ן (שורש א' של ספר המצוות) מאריך להוכיח, שקריאת הלל היא  מדאורייתא וחולק על הרמב"ם כחלק בלתי נפרד ממצוות השמחה ("וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד").

לפי שיטת הרמב"ן, הקושי מתעצם: אם הלל הוא חיוב מהתורה, הנובע מעצם הגדרת היום כיום טוב, כיצד יכולה גמרא במסכת ערכין לבטל אותו מכוח הנימוק ש"ספרי חיים וספרי מתים פתוחים". מכאן מוכח, שהיעדר ההלל אינו "ביטול" של מצווה מפני הפחד, אלא הגדרה מחודשת של מהות השמחה ביום זה. ההלכה קובעת כי בראש השנה, השמחה אינה מתפרצת החוצה על ידי שירה בפה, אלא מתכנסת פנימה אל תוך החרדה המרוממת.

כולנו מכירים את הביטוי "אין בפי מילים", הנאמרות בזמנים שאנו מרגישים שאין בכוחן של מילים לבטא את מה שהלב מרגיש. המילים במקרים אלו 'מנמיכות' את עוצמת הרגשות.

השופר, שהיא מצוות היום מדאורייתא, באה לבטא דברים רבים, כפי שכותב רבי  סעדיה גאון, אך בעלי המוסר והמחשבה טוענים, שהמילים האנושיות אינן יכולות לבטא את החרדה מיום הדין מצד אחד והשמחה של יו"ט מצד שני. וכאן נכנס  השופר, שמריע ומבטא את עוצמת היום המיוחד הזה ובעצם משמש גם כהלל והודיה וגם מעורר לתשובה ולמודעות שזה יום הדין.

במועדים רגילים אנו אומרים בפה את שירת ההלל, אך השופר הוא קול פשוט – צעקה ללא מילים. כאשר "מלך יושב על כיסא הדין", המילים האנושיות קטנות מכדי להכיל את גודל המעמד. הצעקה של השופר (תקיעה, שברים, תרועה) מחליפה את שירת ההלל המילולית. זהו ביטוי לעמידה קיומית, שבה האדם מפשיט מעצמו את המליצות והשירים, ועומד מול בוראו בחרדה קיומית ובאמונה טהורה.

שיטה ייחודית מצינו בדברי רבי שמעון קיירא, שחי בסביבות שנת ד'ת"ר ומחבר הספר ההלכתי שנקרא היום בה"ג - בעל הלכות גדולות. לדעתו, קריאת ההלל במועדים היא מצווה מהתורה, ברם החובה לומר ולשיר את ההלל היא במועדים המוגדרים כזמן שמחה ובזמן שמקריבים 'קרבן חגיגה'. אולם, היות וראש השנה הוא מועד ללא דיני שמחה ואין מקריבים בו 'קרבן חגיגה' עצמאי לכבוד עיצומו של יום, לכן לדעתו גם מפאת סיבה זו אין אומרים הלל בראש השנה וביום הכפורים, נוסף למה שהגמרא כותבת, שספרי חיים ומתים מונחים לפניו.

דברים נפלאים כתב הראי"ה קוק זצ"ל בספרו 'אורות הקודש', על השילוב של היראה והפחד מהאלוקים עם השמחה והאהבה, שרק בשילוב של שניהם יש  השלמה בין שני הכוחות הללו . אמנם, הרב כתב זאת באופן כללי בכמה מקומות, אך אין כמו ראש השנה המשלב בין שני כוחות נפש אלו וזה בעצם 'סימנא מילתא' לכל השנה. נביא את דבריו הברורים ומובנים בשפה שווה לכל נפש –

"צריך לדעת לשקול במשקל מדויק את המצב של פחד האלוהים, ואת המצב של הרחבת הנפש, האהבה והאורה הפנימיתאם ירדוף האדם תמיד רק אחרי הפחד, תתכווץ נפשו, ואורו המושכל והמרגש יחשך, וימנע מעשות טוב ומלפעול גדולות, מפני היראה הקיצונית המדכאת את הכוחות ואם ירדוף רק אחרי ההרחבה והאורה, בלא משקל פנימי של עול ויראה, יוכל לבוא לידי פריצת גדר ולידי דמיונות כוזבים על כן, השלמות האמתית היא לחבר את שני המצבים יחד, שיהיו משלימים זה את זה: הפחד ייתן את הדיוק, את החובה ואת הגבולות והאהבה וההרחבה ייתנו את החיות, את המעוף ואת השמחה וכשהם מתאחדים בנשמה, נעשה האדם כלי מחזיק ברכה, פועל בגבורה ומתוך חדווה פנימית" (חלק ג', ראש דבר - מוסר הקודש, פרק כ"ח).

בספרו עין אי"ה על מסכת ברכות מובאים דברי רב נחמן ב"ר יצחק בגמרא (דף ל'.) על הפסוק בתהילים (ב', י"א) 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' - "במקום גילה שם תהא רעדה", מסביר שם הרב קוק, שלא נטעה שהעיקר זו הרעדה  והפחד מהאלוקים ואילו השמחה באה לאזן אותה - אלא להיפך, הבסיס זו השמחה ורק על ידה אפשר להגיע לשלימות, אלא יש חשש שהאדם מתוך  השמחה והגילה עלול להגיע להוללות. לכן, יש חובה לצרף אליה את הרעדה. והוא מוכיח זאת מזה שהפסוק כותב קודם 'גילו', ותעשו זאת בשילוב של 'רעדה' וזה בדיוק מה שאומר רב נחמן בר יצחק – "במקום גילה שם תהא רעדה", ולא 'במקום רעדה שם תהא גילה...'. וזה לשונו שם –

"מפני שאפשר לפרש המקרא שהעיקר תהי' הרעדה אלא שעמה תצורף הגילה, ובאמת שלימות האמת והשגתה א"א כ"א בשמחת הנפש והרחבת הדעת, אלא שלא תביאהו השמחה לידי הוללות חובה לצרף כובד ראש עמה, כדי שתהיה השמחה מוגבלת רק בדברים שהם שלימות אמתית, ע"כ הפירוש של ברעדה הוא שתצורף הרעדה אל הגילה שהיא העיקרית. ע"כ דייק במקום גילה שם תהא רעדה, ולא במקום רעדה שם תהא גילה."

הרב קוק מוסיף, שהמילה 'גילה' מבטאת שמחה, שמניעה תנועה נפשית של התפעלות, מול שמחה רגילה ופסיבית שרק גורמת להרחבת הנפש אבל לא  יוצרת שום התפעלות ולכן בשמחה כזו אקטיבית יש צורך לצרף רעדה. וזה לשונו שם בהמשך –

"...ואפשר, שהגילה מציינת שמחה שמביאה גם התפעלות נפשית, לא שמחה של הרחבת הנפש לבדה. ע"כ דווקא עם שמחה כזאת צריך לצרף רעדה, כי בהתעוררות כוחות הנפש ע"י התפעלות אפשר לצאת ג"כ חוץ מהדרך הנכון. ע"כ צריך לצרף עמה רעדה שתהיה משמרתו שלא להזיח דעתו וישמר מכל רע".

ברם, השאיפה האופטימלית היא שילוב של שמחה וחכמה ואז השילוב הוא טבעי ואין צורך בבלמים ואיזונים. וזה לשונו בהמשך –

"אבל כשהאדם הוא במצב השמחה עם החכמה והטוב והשגת האמת והמידות החמודות, אז כשלא תניעהו השמחה כ"א להרגשת האושר הפנימי ולא להתפעלות שנקראת גילה אז הוא בטוח מכל מכשול, ועם שמחה שלמה כזאת, יראת ד' ממילא מתלווה..".

הגמרא קובעת, שהשירה היא ההלל ואת זה לא אומרים בראש השנה. וכותב המהרש"א ב'חידושי אגדות', שאת שירת הים כן אומרים, משום שזה לא נחשב  כשירה אלא סיפור דברים.

נתפלל, שנזכה להתחבר לעומק היום של 'וגילו ברעדה' של שמחה המלווה ברעדה ושנחוש את החג המיוחד שמבטא את השילוב של דין ושל שמחה.

שבת שלום – שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה!