"לפנים משורת הדין" ויישוב ארץ ישראל - לפרשת דברים

בשבת שעברה, פרשת מסעי, הייתה לי הזכות להתארח בישוב עמונה לרגל שמחת בר מצווה. כידוע לכולנו, על הישוב עמונה מונף בימים אלה חרב הפינוי והחורבן עקב החלטת בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. נתבקשתי לדרוש בפני הציבור בקידושא רבה, וכדי לעודדם, סיפרתי להם שלפני כעשרים שנה קיימנו סיור של  תלמידי הישיבה שלנו בעיר חברון. בין השאר, ביקרנו בבית הקברות העתיק של חברון, שם פקדנו את קבריהם של גדולי עולם הטמונים שם וביניהם מחבר הספר האנציקלופדי 'שדי חמד', רבה של חברון רבי חיים חזקיהו מדיני זצ"ל שהלך לעולמו לפני 101 שנים. ביוצאנו מהמקום, פגשנו את הרב משה לוינגר זצ"ל, שהיה ממייסדי הישוב היהודי בחברון לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר ברכת 'ברוכים הבאים' שאל אותי הרב לוינגר "מנין אתם" ? עניתי לו "מבני ברק". לאחר שתיקה של כמה שניות חייך אלי הרב לוינגר ואמר "נו, גם בני ברק זה ארץ ישראל". לא העמקתי כל כך בכוונתו, משום שהדברים נשמעו כמילתא דבדיחותא, שהרי אמנם כל הסיפור היהודי של עמנו התחיל בקריית ארבע היא חברון, מקום מנוחתם של אבות ואימהות האומה ולכן בחברון התחיל סיפור ההתיישבות של עם ישראל בארץ ישראל ולא בבני-ברק…

ברם, לימים נחשפתי ליומן הזיכרונות שכתב רבי יצחק גרשטנקורן, מייסד וראש העיר בני ברק, בו הוא חושף כיצד נוסדה העיר בני ברק. רבי יצחק היה שליח של 'חברת בית ונחלה' מהעיר ורשה שבפולין והוא התבקש לקנות חלקות קרקע באזור שבין פתח-תקוה לתל אביב. מרחב זה היה ממוקם גיאוגרפית על שבע גבעות השייכות לערבים. על אף שהאזור היה 'רק חול וחול', המקומיים דרשו הון עתק יחסית למקום השומם הזה. על אף זאת, הרב גרשטנקורן רצה לרכוש את האדמות, אך חברו למשלחת התנגד וטען שאין די כסף לרכוש את כל המרחב וגם אין כאן מקורות תעסוקה ופרנסה לאותם יהודים שירכשו את הקרקעות. הואיל ולא באו לעמק השווה, הסכימו ללכת לדין-תורה אצל הרב קוק זצ"ל. הדבר היה במוצאי יו"ט ראשון של פסח שנת תרפ"ב. לאחר ששמע הרב קוק את שני הצדדים, פסק חד משמעית שרבי יצחק גרשטנקורן צודק והנימוק היה ש'אין עניות בציבור' ותמיד יהיה ניתן להשיג כספים למטרה זו והיות וזה לא שאלה פרטית אלא נוגע לעליית ציבור לארץ ישראל, אין להתחשב בקשיים ובמניעים, כשם שאפשר אולי להתחשב הלכתית בקשייו של יחיד לגבי עלייה לארץ ישראל. ואכן, הפסק התקבל והעיר בני ברק קמה ופורחת עד עצם היום הזה.

בדבריי לחלוצי עמונה, אמרתי שאני לומד מדבריו של הרב לוינגר, שאין מקום בארץ ישראל שלא נקנה בייסורים, בהשקעה, בקשיים ובמחלוקות פנימיות. בכל מקום בארץ-ישראל (אפילו בעיר בני ברק…) היה צריך מסירות נפש רבה כדי להפוך אותה ליישוב משגשג.

פרשת דברים נקראת תמיד סמוך לתשעה באב ומפטירים בה את נבואת החורבן של חזון ישעיהו בן אמוץ "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי".

לפני קרוב לאלפיים שנה, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את סיבת החורבן של מדינת ישראל, לאחר קיום של שמונה-מאות שנים (עם הפסקה של שבעים שנה). מדינת ישראל של אז הייתה מדינה פורחת, עם סנהדרין שישב בלשכת הגזית, כלכלה וצבא חזק, קשרי-חוץ יוצאים מן הכלל, כאשר מכל העולם באו ללמוד על העוצמה הצבאית והמדינית של ישראל. ולמרות הכול, כל המפעל העצום הזה קרס, בית המקדש חרב והעם יצא לגלות ועל כן קמו ועדות חקירה מקצועיות לבדוק מה קרה ואיך עם חכם ונבון נפל נפילה כה חזקה.

חכמינו זיכרונם לברכה הבינו, שעוצמה של עם איננה נשענת רק על עוצמה צבאית או כלכלית, אלא ישנם גורמים מתחת לפני השטח, שהם הגורמים האמתיים לנפילה הגדולה ועל כן גם הביעו את דעתם בוועדות חקירה שישבו בתוך בתי המדרש. ועדה שחקרה את הנושא כ-130 שנה לאחר החורבן, הייתה בבית מדרשו של רבי יוחנן, שהיה ראש ישיבת טבריה בין 60 ל-80 שנה ונחשב כמרא דאתרא של ארץ ישראל. בוועדה ישבו חכמים חשובים נוספים, חלקם דיברו על שנאת חינם וחלקם מנו גורמים רוחניים נוספים, אבל מעניינת היא דווקא מסקנתו של רבי יוחנן:

"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה".

מיד שאלו אותו חבריו וכל מי שהיה נוכח בהכרזת מסקנתו זו – "אלא דיני דמגיזתא לדיינו?" [האם רוצה אתה שידונו לא לפי דין-תורה?! ורש"י מבאר: 'מגיזתא' = עם (של גויים) שנקראים 'גוזאי' שדנים בייסורים ובחזקה].

"אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". (ב"מ ל':)

רבי יוחנן העמיד את הסיבה המרכזית לדעתו לחורבן ירושלים, בגלל בתי המשפט והאווירה הציבורית שדקדקו בצורה קיצונית שלא לסטות מן הדין, בין בענייני ממונות ובין בעניינים אחרים. האווירה הייתה כזו שמעוררת חשדנות ואי אמון איש בזולתו וכל אחד הרגיש צורך למצות את הדין עם השני, בלי לתת מקום לחמלה ולרחמים וללכת לפנים משורת הדין, ודרשו רק דין וכמובן השתמשו בסיסמא המוכרת לנו ש'יש לשמור על שלטון החוק'. חברה כזו מעידה, שיש בה ריקבון אנושי ואין בה קורטוב של רגישות ואמפתיה וזה לדעתו של רבי יוחנן מה שהביא בסופו של דבר לחורבן הממלכה ולנפילת ירושלים.

פרשתנו מביאה את דברי משה האחרונים ועוסקת בהרחבה בכיבוש וישיבה  בארץ-ישראל. משה רבנו מדגיש את חשיבותם של בתי המשפט וקיום משפט צדק: 

".. וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין־אָחִיו וּבֵין גֵּרֽו לֹֽא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִיש כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים הוּא". שתי סוגיות אלו של התנחלות בארץ ועריכת משפטי צדק לכאורה אינן קשורות בפרשתנו, אבל החיבור ביניהם איננו מקרי.

בהמשך, בפרשת שופטים, נלמד שהקמת בתי משפט לפי התורה היא רק בארץ ישראל:

"שֹׁפְטִים וְשֹֽׁטְרִים תִּֽתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק" ומפרש במדרש "…'בכל שעריך' – הרי זו מצות עשה, להושיב דיינין בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך. או יכול אפילו בחוצה לארץ יהיו חייבין להעמיד בכל פלך ופלך? תלמוד לומר: 'אשר ה' אלה' נותן לך- לא בחוצה לארץ" (דברים ט"ז, י"ח).

גם בהפטרת חזון אנו מוצאים את חשיבות המשפט וכתנאי לחיבור והקשר לארץ ישראל.

"לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָֽה… מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִֽים…שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹֽא־ יָבוֹא אֲלֵיהֶֽם וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָֽה:  צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָֽה" (ישעיה א').

חז"ל מביאים מספר דוגמאות לאופן שיש לבטא את העיקרון של לפנים משורת הדין ודוגמא קלאסית מופיעה בגמרא (ב"מ פ"ג.):

"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. – אמר ליה: דינא הכי? – אמר ליה: אין, "למען תלך בדרך טובים." [משלי ב'] יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. – אמר ליה: דינא הכי? – אמר ליה: אין, 'וארחות צדיקים תשמר' [משלי ב']".

[בתרגום חופשי מספרת הגמרא על רבה בר חנן, שפועלים שהיו אמורים להעביר את חבית היין שברו אותה וכל היין נשפך. לקח רבה בר חנן את הגלימה של אותם פועלים כדי לכסות על הנזק. באו אותם פועלים והתלוננו לפני רב. אמר לו רב לרבה בר חנן: "החזר להם את הגלימה" וכששאל האם הדין כך? אמר לו: "כן, על פי הפסוק 'למען תלך בדרך טובים' (משלי ב'). לאחר שהחזיר את הגלימה באו לפני רב אותם הפועלים ואמרו: "עניים אנחנו ועבדנו כל היום בהעברת החבית ורעבים אנחנו ואין לנו מה לאכול". אמר לרבה בר חנן: "לך ושלם להם שכרם". שאל אותו: "האם הדין כך?" אמר לו: "כן, על פי הפסוק במשלי 'ואורחות צדיקים תשמור'].

קביעתו של רבי יוחנן, שבגלל שלא דנו 'לפנים משורת הדין' מעוררת שאלות עקרוניות שאין כאן המקום לדון בהם לעומק. רק נזכיר, שעקרון השוויון לפי החוק הוא פסוק מפורש בפרשת משפטים "ודָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבֽוֹ", דהיינו: כשבאים לדין, אין לתת עדיפות לעני מתוך חמלה או לעשיר מתוך יראה וכבוד, אלא דין אחד שווה.

אם-כן, מתי נדון 'לפנים משורת הדין'? ואכן, בשאלה זו התחבטו ראשונים ואחרונים. דעת רבי מרדכי בן הלל הכהן, הידוע בספרו "המרדכי", היא שיש לפסוק 'לפנים משורת הדין', וזה לשונו:

"גם אנן כייפינן [כופים] למיעבד לפנים משורת הדין" (ב"מ סימן רנ"ז).

(אגב נספר, כי הרב מרדכי, שהיה מגדולי הפוסקים לפני כ-750 שנים, מת על קידוש-השם עם אשתו וחמשת ילדיו בכ"ב באב ה'נ"ח1/8/1298  בפרעות שיזם אדם בשם רינדפלייש, שנכשל במאבק פנימי וגרם לפוגרומים שפרצו כתוצאה מעלילה, שהיהודים חיללו כביכול את לחם הקודש הנוצרי בעיר נירנברג, שם כיהן כרב וכראש ישיבה. בפוגרומים אלו נרצחו כ-20000 יהודים).

רבי יואל סירקיס בפירושו 'בית-חדש' על הטור [הב"ח] לפני כ-420 שנה כותב גם הוא, שצריך להקל על העניים וכל מי שזקוק לחמלה וז"ל:

"וכן נוהגים בכל בתי דינים בישראל, לכוף לעשיר [ולפסוק לטובת העני ]בדבר ראוי ונכון ואף על פי שאין הדין כך [אלא לפנים משורת הדין]". (חושן משפט סימן י"ב ס"ק ד'.

אולם, פסיקה זו לא התקבלה אצל כולם על-אף החשיבות שיש לפסוק לפנים משורת הדין. הרמב"ם בספר המצוות כותב:

"הזהיר [את] הדיין מ[ל]חמול על עני בדין, אבל ידין לו הדין באמתו לא על צד החמלה עליו, אבל ישווה בין העשיר והעני להכריחו [לעני] לפרוע מה שהוא חייב. והוא אמרו יתעלה 'ודל לא תהדר בריבו' [לא תעשה רע"ז]".

רבי סעדיה גאון (הרס"ג) מוביל קו, שהפניה ללכת 'לפנים משורת הדין' היא מכוונת למידיינים ולא לדיינים עצמם, שהם מחויבים לפסוק על פי דין בלבד. כלומר, על היהודי שרץ לבתי דין ללכת 'לפנים משורת הדין', וזה לשונו:

"ואולם, מה שקראו בשם קדמוניהם דרך טובים ואורחות צדיקים הרי חובה שילכו הבריות המתדיינים ולא על הדיין. אכן הדיין לא יוסיף בדינו ולא יגרע ולא יעוול, שלא יעוות למאמרו "לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל". מתוך ספר הפיקדון לרס"ג]

הרב קוק טוען באיגרת, המופיעה בספר הזיכרון לאברהם שפיגלמן (ירושלים תשל"ט), שיש הבדל אם אדם לגמרי מעוות את הדין כשהולך 'לפנים משורת הדין' שזה אסור, לבין אם אתה משלב בתוך הפסיקה, גם את היסוד של 'לפנים משורת הדין', וזה לשונו:

"ומכל זה מוכרחים לומר, שהכתוב שאומר 'ודל לא תהדר בריבו'  הוא נאמר דווקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מידת הרחמים על הדל, אבל בזמן שיש משקל לזה גם כן מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה גם מדת הרחמים והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים".

לאור פתיחת מאמרנו על מאבק היישוב עמונה, נושא זה של 'לפנים משורת הדין' מורכב ויש מה לדון בכך, אולם נאמר שסוגיית עמונה היא במהותה סוגיה של דקדוק מופרז בדין, שנובע לצערנו ממחלוקת אידיאולוגית שטענת המשפט היא כיסוי לכך. לדעת רבים, היו יכולים לפתור את הסוגיה המשפטית בצורה פשוטה, מבלי לפגוע בזכויות, אם בכלל, של שלשה ערבים שמעולם לא גרו שם ולא עיבדו את הקרקע. אבל אותם 'מדקדקים כחוט השערה' מעוניינים לבצע עקירה של ישובים יהודים בתואנה משפטית ומוכנים להרוס יישוב שלם של ארבעים ואחת משפחות כ"י עם כמאתיים ילדים בלע"ה, שנשלחו להתיישב שם בזמנו על ידי המדינה עצמה – וכל זה במסווה של "ייקוב הדין את ההר".

נתפלל בימינו אלו של 'ימי בין המצרים' וערב תשעה באב, שרוח האחווה והוויתור יכנס לעמנו ונדון איש את רעהו לפנים משורת הדין ובאהבת חינם נגאל בע"ה.

שבת שלום לכל בית הישיבה!