לחם לאכול ובגד ללבוש – לפרשת ויצא ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

בספר 'נפלאות המהר"ל' שכתב חתנו של המהר"ל מפראג, רבי יצחק כץ זצ"ל, ישנו סיפור מדהים על מה שקדם לנישואיו של המהר"ל. ספר זה היה מונח כאבן שאין לה הופכין בספריה של העיר מץ, עד שהרב יהודה-יודל רוזנברג שהיה מורה צדק (מו"צ) בוורשה הצליח בכספו לפדות את הספר החשוב הזה.

הרב יצחק כץ זצ"ל מספר, שיהודי עשיר מאוד בשם ר' שמואל [שמלקה] רייך שמע על המהר"ל, שבאותה עת התאלמן מאשתו הראשונה ולו שתי בנות, וידע שהוא עילוי מיוחד, ולכן הציע למהר"ל את בתו פערלא [=מרגלית] והבטיח למהר"ל שיממן את חייהם כזוג ולכן כבר בזמן האירוסין, עוד לפני שלקח לאשה את בתו, הוא ציפה שהחתן ישב וילמד והוא ידאג לכל מחסורו וגם ימשיך לעשות כן לאחר נישואיו. ואכן, המהר"ל נסע ללמוד בישיבתו של המהרש"ל, שם למד בהתמדה עצומה, וכל גדולי ישראל של אז כולל הרמ"א התפעלו מהבחור הצעיר הזה.

איתרע מזלו של אותו גביר עשיר וירד מנכסיו ולא יכול היה לעמוד בהבטחתו ובנדרו, ולכן כתב לחתנו שהוא משחררו מכל חובה לשאת את בתו. התשובה שקיבל מהחתן המיועד, שהוא מצדו מוחל לפערלא אם לא תתחתן אתו ומצדו יכולה להתחתן עם מי שהיא רוצה, אך מבחינתו נשאר בהבטחתו לשאתה. גם הכלה המיועדת וגם החתן המיועד לא רצו להפר את הבטחתם זה לזו וכך חלפו להם עשר שנים, שכל אחד מהם לא היה מוכן לשנות מהבטחת האירוסין שהבטיחו אחד לשני.

הכלה, בראותה שמצבם הכלכלי הוא כל כך קשה עד שהגיעו לפת לחם, פתחה לה בית מאפה קטן ומכרה זאת לעוברים ושבים. ויהי באחד הימים, פרצה מלחמה ואנשי צבא, חלקם רכובים על סוסים, עברו ליד חנותה ואחד מהם שלף את כידונו, נעץ אותו בכיכר לחם גדול ולקח ללא תשלום. פערלא התחננה לפניו שישלם לה, כי היא מפרנסת את הוריה הזקנים, אך איש הצבא צעק אליה שאין לו כסף, אבל בראותו את הנערה בוכייה, אמר לה: "יש לי שני אוכפים, קחי אוכף אחד". זרק איש הצבא לכיוונה את האוכף בחוזקה והמשיך בדרכו. האוכף ש'נחת' לידיה נפרם ויצאו ממנו מטבעות זהב, שכנראה מישהו הטמין שם והרוכב עצמו לא ידע על כך. כמובן שהמהר"ל ופערלא קיימו את החתונה כפי שנדרו אחד לשני ונולדו להם חמש בנות ובן.

נזכרתי בסיפור זה, כשקוראים בפרשתנו את נדרו של יעקב אבינו –

"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (כ"ח, כ').

כל מה שביקש יעקב היה לחם לאכול ובגד ללבוש - ולא יותר מכך! יעקב אבינו יכול היה לבקש מהקב"ה כל מה שהיה רוצה, עושר וכבוד, אבל הוא הסתפק במועט – 'לחם לאכול' לא לתענוג, ו'בגד ללבוש' לא כדי להתנאות ולהתגאות אלא ללבוש שזו מטרת הבגד.

המהר"ל וכלתו, לימים אשתו, היו מוכנים לחיות בצמצום ובמינימום הנצרך כדי לנצל את כישרונותיו ולשבת בבית המדרש וללמוד תורה, לקיים את מה שדוד המלך התפלל - 'שבתי בבית ה' כל ימי חיי'.

גם בתקופתנו ישנן משפחות מעם-ישראל, שמוכנות להסתפק במועט ממש, אין להם 'עיניים גדולות', הם אינם נוסעים לחו"ל, לא יושבים במסעדות יוקרה ולא מתעניינים בקניית מותרות ומזון יוקרתי - וכל זה כדי להקדיש את חייהם לתורה, כך שהבעל יישב וילמד תורה. מי שמסתכל מהצד מתמלא רחמים עליהם במקרה הטוב ובז ולועג להם במקרה הפחות טוב. ברם, אותם אברכים מייעדים את חייהם בתמיכת נשותיהם לחיות חיי קדושה ופרישה מחיי המעשה עד למינימום ההכרחי, כפי דבריו הידועים של הרמב"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל פרק י"ג הלכה י"ג) –

"כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-לוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה  דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי...".

כשאנו מתבוננים בנדר של יעקב אבינו עולות מספר שאלות.

השאלה המרכזית, שכמעט אין פרשן שלא מתייחס אליה היא, כיצד יעקב אבינו הציב לכאורה כתנאי את קבלתו של ה' עליו רק אם ה' ידאג לו –

"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש: ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים...וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

לפני שנשיב על שאלה זו, ננסה בשלב זה ללמוד ולבאר האם ראוי ובכלל מותר לכל אדם לנדור באופן זה, כפי שקרה אצל יעקב אבינו. הנדר של יעקב בא אחרי מצוקה, והוא שם כתנאי שאם ייצא מהמצוקה בה הוא שרוי, רק אז מתחייב 'והיה ה' לי לאלוקים' - האם גם לנו מותר להתנהל כך לכתחילה? האם מותר לנדור רק בגלל שנמצאים במצוקה?

המדרש (בראשית רבה פרשה ע' סימן א') עונה, שלא רק שמותר אלא יש בזה מצווה. המדרש למד זאת ממילה אחת שנראית לכאורה כמיותרת – "וידר יעקב נדר לאמר" .

וזה לשון המדרש –

"וידר יעקב נדר לאמר: 'אם יהיה א-לוקים עמדי ...כתיב: 'אשר פצו שפתיי ודיבר פי בצר לי' [תהלים ס"ו, י"ד) א"ר יצחק הבבלי 'ודבר פי בצר לי' - שנדר מצוה בעת צרתו, מהו 'לאמר'? 'לאמר' לדורות, כדי שיהיו נודרים בעת צרתן".

המדרש שהובא לעיל מתייחס לנדר של דוד המלך, שגם הוא נדר בעת צרה ואת זה למד מיעקב אבינו. לפני שהכתוב מספר שדוד המלך פצה פיו ושפתיו לנדור, הכתוב מספר על הצרה המתוארת כ'אש' ו'מים', וזה לשון הכתוב שם בתהילים (פסוקים י"ב–י"ד) –

"באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה: אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדריי ודבר פי בצר לי".

למדנו גם מדוד המלך שמותר ואף מצווה לנדור בעת צרה.

כמו כן מצאנו בתורה, שעם-ישראל נדר בעת צרה, כפי שהכתוב מספר לנו בספר במדבר, לאחר שהכנעני מלך ערד נלחם בישראל והצליח לקחת בשבי אנשים מישראל, התגובה של ישראל הייתה לנדור נדר של מצוה, וזה לשון הכתוב –

"וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי: וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם: וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה" (חקת, כ"א, א'–ג').

וכך גם פוסקים בעלי-התוספות במסכת חולין (ב':) בתשובה לשאלה ולומדים זאת מפרשתנו –

"וי"ל דבשעת צרה שרי, כדאמרינן בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר. לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה".

ומכאן מה שנוהגים לנדור בבית הכנסת לרפואת חולה, אבל שאר נדרים רצוי לומר בלי נדר כדי שלא יהיה נודר ולא משלם.

ועתה נתייחס לשאלה המרכזית ששאלנו לעיל, שלכאורה הנדר של יעקב 'והיה ה' לי לאלוקים' מותנה בזה שהקב"ה יענה לבקשותיו של יעקב [ועיין בכל הראשונים שמתייחסים לשאלה זו כרש"י, רמב"ן, אבן עזרא ועוד].

תשובה מקורית מצאתי בספר 'ליקוטי אנשי שם' (מופיע בחומש 'מקראות גדולות' בשם ספר 'זיכרון טוב' שער ג' מאמר י"א), שיעקב אבינו ביקש מהקב"ה שישמור עליו - אבל בדרך טבעית ולא בנסים, ואת זאת לומד מהמילה 'אם יהיה א-לוקים עמדי' 'והיה ה' לי לא-לוקים', וגדולה האמונה בקב"ה, שכל הטבע מונהג על ידו, וזה – 'והיה ה' לי לא-לוקים'. וזה לשונו – 

"העירו המפרשים, דמשמע מלשונו דאם לא יתקיימו בו התנאים האלו לא יהי' לו ח"ו ה' לאלהים ויתכן ...דשם א-לוקים היינו ההנהגה הטבעית. ושם ה-וי-ה ב"ה היינו ההנהגה הנסית. וידוע מחז"ל על פרשת  'ואתחנן', דהצדיקים שואלים מה' מתנות חנם ולא דרך נס כפרש"י שם, כדי שלא לנכות מזכויותיהם לעוה"ב. וזה שכתוב 'אם יהי' א-לוקים עמדי' אם יתנהג עמי בדרך הטבע 'ושמרני בדרך הזה' אשר אנכי בעצמי הולך ומשתדל בפעולה הטבעית למצוא מקום מנוס 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום וגו', שהם דברים הרגילים בטבע, מ"מ אנכי מכיר ויודע שבהשגחה פרטית מאת ה' היתה לי זאת ולא ממערכות הכוכבים והמזלות...".

פירוש זה מצא חן בעיניי, משום שיש בו גם אמירה חשובה לדורנו.

יעקב אבינו מדגים לנו שתורת-ישראל חותרת לחיות את המציאות במשקפיים של יושר וערכים על פי דין תורה ואין לסמוך על ניסים וחייבים לחיות חיים על פי הטבע ומגיעים להבנה שהטבע זה הקב"ה.

האדמו"ר מאוז'רוב, רבי משה יחיאל הלוי אפשטיין זצ"ל, נולד בחודש טבת ה'תר"ן (1890) בפולין ונקרא על-שם משה-רבנו ועל שם סבו רבי יחיאל. מגיל 3 אביו נהג להכניסו לחדר מלא ספרי קודש ולסגור בעדו את הדלת, על מנת שיתרגל ללמוד ללא הפסקה ואמנם לעיתים קרובות נהג ללמוד כ - 20 שעות ברציפות תלמוד עם מפרשים וספרי קבלה ובגיל 17 היה בקי בספר הזוהר הקדוש בעל פה ואפילו אביו לא ידע על כך. לאחר שאשתו חנה נפטרה בגיל 29 ממחלת טיפוס הבטן בה נדבקה בעת שטיפלה בחולים, נשא לאישה את בתו של ר' מנחם מנדל טננבוים. בנם ושתי בנותיהם נפטרו ולאחר שהיגרו לניו יורק (ארה"ב) בהוראת סבו נולד בנם הרביעי.הוא החל לשמש כאדמו"ר ובתאריך י"ז תמוז ה'תשי"ג (1953) עלה עם בני ביתו לארץ ישראל. לטוענים לפני השואה כי אין לעלות לארץ ישראל בגין ההשפעה החילונית הקיימת בה, אמר כי זוהי עצת המרגלים!

האדמו"ר התגורר בדרום תל אביב, למרות שהחסידים רצו לשכור דירה עבורו בבני ברק והשתכן בדירה בדמי-מפתח לאחר שהחליט לתת את כספו לכלה יתומה. האדמו"ר אהב כל אדם גם אם אינו שומר מצוות והשתדל לסנגר על ישראל, הקפיד למצוא בכל דבר את הטוב והדגיש כי גם מתוך עינויים וייסורים צומח טוב – את זאת אמר מתוך נסיון אישי...האדמו"ר היה עיוור העין אחת ובעין השניה ראה רק בכ-10 אחוזים ולמרות זאת חיבר 30 כרכים וזכה לתואר 'חתן פרס ישראל' . האדמו"ר מאוז'רוב נפטר בר"ח שבט ה'תשל"א (1971) ונטמן בבית החיים בבני ברק בסמוך להוריי ואחי זצ"ל.

האדמו"ר מאוזרוב מבאר, שכל אחד מהאבות התנסה בסוג אחר של ניסיון. אברהם אבינו נתנסה כשהיה לו עושר רב ועמד בו. הכתוב מתאר את אברהם כעתיר נכסים – "ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב", יצחק התנסה במסירות נפש שהסכים לעקדה ואילו יעקב אבינו התנסה בניסיון העניות, כפי שראינו בנדרו שהסתפק בלחם לאכול ובגד ללבוש. אך עם ישראל במשך כל הדורות נתנסה בכל הניסיונות הללו גם יחד - גם בעושר בתקופות שונות בהיסטוריה כתקופת שלמה המלך, גם בשחיטות ורצח וטבח בעמנו, וגם בעוני ודלות, בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים'...

לפיכך חייבים אנחנו להודות לקב"ה, שעם-ישראל חזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות ואחרי ניסיונות גדולים מכל הסוגים והמינים נמצאים אנו בתקופה של 'מיקס ניסיונות' גדול מאוד - של עצמאות מדינית וביטחונית ושלטונית לצד עושר ועניות ומסירות נפש - והניסיון הגדול הוא שעלינו לדעת להתנהל בצורה מושכלת וחכמה ולדעת שזו מתנה אלוקית שלא הייתה כדוגמתה לאחר שנות גלות ארוכות.

נתפלל לקב"ה, שלא יביאנו לידי ניסיון ושייתן חכמה ובינה בקרב מנהיגינו לרומם את רוח העם ולהשתמש בתבונה בהזדמנות ההיסטורית שהוענקה לנו בסייעתא דשמיא!

שבת שלום לכל עם-ישראל!