ויבואו האנשים על הנשים - לפרשת ויקהל ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

אחד הפסוקים המרגשים, המתארים את ההתלהבות בהקמת המשכן, הצריך את הפרשנים - ראשונים ואחרונים כאחד - לבאר מה קרה באמת בזמן שהאנשים הביאו את התכשיטים היקרים למשכן. כוונתי לפסוק בתחילת פרשתנו –

"וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַיקֹוָֽק" (ל"ה, כ"ב).

האם ניתן לקרוא את הפסוק כפשוטו ?

הביטוי 'האנשים על הנשים' הוא די חריג ובוודאי בא לתאר את ההתלהבות שהייתה בנתינה, אך האם זה נעשה בכשרות ובצניעות כפי שהיינו מצפים כשמקימים את משכן ה' הבית שבו אמורה שכינה לשכון? הרי יש חשיבות עליונה לאופן שבו הוקם המקום הקדוש הזה.

ידוע מה שכתב ה'ספורנו' בתחילת פרשת פקודי (ל"ח, כ"א), שאכן המשכן הוקם על ידי צדיקים ולכן לא נפל ביד האויבים כפי שנפל מקדש שלמה ומביא בשם חז"ל (יומא ע"ב.) מדוע נקראו עצי המשכן 'עצי שיטים עומדים', וזה לשונו –

"שלא נפסדו שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוין? תלמוד לומר עצי שטים עומדים שעומדים לעד ולעולמי עולמים (יומא עב א) וגם כן לא נפל דבר מהם ביד האויבים, על הפך מה שקרה למקדש שלמה".

ה'ספורנו' מביא ארבע סיבות מדוע המשכן לא נפל ביד הגויים ונגנז בשלמותו –

"...ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. ב', אשר פקד על פי משה. ג', שהייתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר הייתה. ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית (מ"ב כב, ה - ו) ונפל בסוף הכל ביד אויבים".

אבל 'בית שני' שלא היה בו אף אחד מכל התנאים הללו –

"...לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם 'בית שני' לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש (עזרא א, א - ג) ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם (שם ח, טו) ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא (ג, ז)".

למדנו מדבריו של ה'ספורנו' על החשיבות כיצד נבנה המשכן ומי הם הבונים. לכן עלינו להסביר את הביטוי של התורה 'האנשים על הנשים'. הבעייתיות בביטוי הזה העלה 'מדרש רבה' על ספר במדבר –

"...שבשעה שאמר משה כל נדיב לב יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן...שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות ראה מה כתיב (שמות לה) ויבאו האנשים על הנשים שהיו דוחקות זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביא (במדבר רבה פרשת נשא פרשה י"ב סימן ט"ז).

בגלל קושי הביטוי הזה, המתאר שהבאת הזהב ושאר הדברים למשכן נעשתה בתערובת פסולה ואסורה של גברים ונשים, ננסה להביא מגוון פירושים שמסבירים את הביטוי בתורה וכל אחד מהקוראים יבחר כטוב בעיניו.

בנוסף למדרש שהבאנו לעיל, ישנו מדרש אחר שגם הוא מתאר את הצורה בה ניתנו תכשיטי הנשים בצורה מאוד כואבת. ה'פסיקתא זוטרתא' בפרשתנו (ל"ה, כ"ב) מתאר מה קרה לאחר שנדבו הגברים את תרומתם למלאכת המשכן ומספר לנו שהם הכריחו את הנשים לתת מתכשיטיהם האישיים, וזה מקור הביטוי "על הנשים" - בעל כורחן! וזה לשון המדרש –

"...ואחרי כן חזרו גם על תכשיטיהן נשיהם בניהם ובנותיהם ליטול בהם בזרוע, שנאמר 'ויבאו האנשים על הנשים' ".

לעומת ה'פסיקתא זוטרתא' טוען מדרש אחר, שהביטוי "ויבואו האנשים על הנשים" מציין את שבח הנשים, שהן היו הראשונות לתרום למשכן, ומשמעות 'על הנשים' מגלה שבפועל הגברים באו אחרי הנשים. וזה לשון המדרש הגדול –

"ויבאו האנשים על הנשים. מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים. לפי כך זכו נשים שלאותו הדור יתר מן האנשים, שאלו נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו".

גם רש"י הרגיש בקושי של ביטוי זה ולכן פירש –

"'על הנשים' 'עם הנשים' וסמוכין אליהם" [=כוונתו כנראה סמוכים אבל לא בערבוביה].

גם ה'אבן עזרא' נוקט כשיטתו של רש"י ומביא הוכחה לכך שהמילה 'על' משמשת 'עם' וזה לשונו –

"ומילת על הנשים כמו עם הנשים, כמו על לחם הבכורים תנופה (ויקרא כג, כ), ורבים ככה".

לדרך הפרשנית הזו, שמשמעות המילה 'על' היא 'עם', יש סיוע על דרך הגימטריה על ידי רבי יעקב בעל הטורים והוא מוצא גימטריה שמוכיחה, שהגברים באו עם וביחד הנשים –

"ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו. בגימטריא אז איש ואשתו באים יחד".

ובפירושו הקצר מביא ה'אבן עזרא' עוד שתי אפשרויות להבנת המילה 'על' –

"ויבאו האנשים על הנשים - אחר שבאו הנשים. ויש אומרים על דעת הנשים. והטעם, ברצונם."

פירוש מעשי המתחבר למציאות הוא של הרמב"ן, שמסביר שהכתוב מתאר שאכן הגברים באו אחרי הנשים, משום שכל מה שהביאו זה היה אצלן וברשותן כנהוג אצל הנשים, לכן הן היו הראשונות להגיע. וזה לשונו –

"וטעם ויבואו האנשים על הנשים - בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכולן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן..." [וכדאי לעיין ברמב"ן בפירושו שם כשמפרט על פי הכתוב את החפצים שתרמו כל מה שהיה מצוי אצל הגברים שאותו תרמו ומה היה מצוי אצל הנשים שאותו תרמו].

בספר 'מושב זקנים' שהוא ליקוט מפירושי התוספות ונתחבר כנראה לפני כשש-מאות שנה על ידי מחבר לא ידוע, ושם מביא את דברי הרא"ש הדומים למה שהבאנו בשם הרמב"ן עם שינויים ותוספות מעניינים, וזה לשונו –

"ויבואו האנשים על הנשים. פי' האנשים היו נופלים על הנשים שהנשים מהרו לבוא, והטעם מפני שהנשים תכשיטיהן מצויין להם מהרו להביאם מיד ופרקו נזמיהם וטבעותיהם מיד, והביאו תחלה ואח"כ האנשים אשר נמצא להם הביאו עמהם".

ומביא בעל 'מושב זקנים' את שאלת רבים מן הראשונים, איך הסכים משה לקבל את הכומז, שהיה מונח במקום המוצנע של האישה וידוע כמכשיר שתומך במעשי זימה ומקומו היה בהתאם - ולעומת זאת את המראות הצובאות, שנשים רק התייפו בהן, משה לא הסכים לקבל ורק הקב"ה הודיע לו שיכול לקבל? –

"וי"ל, כומז הוא מתכות ויכול להתיכן ולשנותו וכשמשנה אותו אינו גנאי כי אינו ניכר כלום, אבל המראות כמו שהן בעין היה צריך לקבוע אותם בכיור, כי אינו יכול להתיכן לא רצה לקבלן".

אגב, למדנו כאן יסוד חשוב ביותר במחשבת התורה. חפץ שהשתמשו בו לדבר מגונה, ברגע שאתה משנה אותו או את צורתו הרי הוא מאבד את התווית השלילית שהייתה עליו.

גם המהר"ל בספרו 'גור אריה' על התורה מביא תירוץ זה, אך מוסיף טעם נוסף הפוך ממה שחשבנו על הכומז ולדעתו הכומז היה למעשה כלי הגנה מפני זימה, וזה לשונו –

"כומז כלי זהב...ויש לומר דכאן הוא עשוי לשמירה מן הזנות, שלא תזנה האישה, ולכך אין בזה הכלי שום דבר גנאי, אבל מראות הצובאות איפכא הוא, שהם נעשים ליצר הרע, ולכך היה מסתפק משה אם יש לו לקבל אותם".

לדעת רבי אפרים מלונצ'יץ בפירושו 'כלי יקר' על התורה, יש לשים לב שהתורה בחרה לספר כיצד תרמו הנשים ומה היה מקומם של הגברים בתרומת הנשים דרך הביטוי המיוחד הזה, כדי ללמד אותנו שאופן תרומת הנשים היה מורכב. וזה לשונו –

"ויבואו האנשים על הנשים. המפרשים אמרו שהוא כמו עם הנשים והודיע צדקת הנשים שהסכימו ליתן תכשיטיהן, ונראה לומר כי זה באמת שבח להן כי מן הדין לא היו צריכין ליתן תכשיטיהן כי בשלמא האנשים שפרקו נזמיהם ועשו ממנו העגל הוצרכו ליתן נזמיהם ותכשיטיהן לכפר על נפשותיהם, אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל אם כן אינן צריכין לכפרה ולמה יתנו תכשיטיהן, ומכל מקום מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן. אבל מכל מקום לא רצו הנשים להביא בידיהן הנדבה אל משה כדי שלא יחשוב משה כי היה להם חלק בעבירה על כן נאמר כל נדיב לב הביאו אבל הנשים לא הביאו אלא נתנו תכשיטיהן".

בעוד שהנשים תרמו אע"פ שלא היו מחויבות כלל עקב כך שלא חטאו בחטא העגל, לעומתן הגברים נתנו את הזהב והתכשיטים למשכן ככפרה על התפרקותם מהכל והנתינה לעגל, ולכן מגיע ה'כלי יקר' להסבר שונה של הביטוי 'ויבואו האנשים על הנשים' ומפרש, שהגברים באו בכח לנשים שיתנו את הזהב למרות שהן לא היו מעוניינות כי הן לא נתנו זהב לעגל. וזה לשונו –

"...שבאו עליהם בכח גדול כי לא רצו הנשים ליתן כל כלי זהב שלא יאמרו שהיה חלק להם בזהב העגל והאנשים באו עליהם ולקחו מהם בזרוע כל כלי זהב לכך הזכיר בהבאת הזהב האנשים לבד, אבל ענין המטווה [=שטוו הנשים] שאין בו חשד זה היו הנשים מתעסקים בו כמו שנאמר 'וכל אישה חכמת לב בידיה טוו'..".

בספר 'צידה לדרך' על פירוש רש"י שכתב רבי יששכר איילנבורג, הוא מביא את מה שכתב רבי יצחק קארו, דודו של מרן הבית יוסף בספרו 'תולדות יצחק' על חמשה חומשי תורה ומעיד על דבריו שהם מתוקים מאוד, משום שהוא טוען שהאישה לא יכולה לתרום תכשיטים שהיא למעשה הביאה מבית הוריה למרות שזה נמצא אצלה, וכל שכן אם בעלה העניק לה היא לא יכולה לתת לאחרים וגם הבעל עצמו אחרי שנתן לאשה אינו יכול לתתם לאחרים ולכן מה שהתורה מתארת כאן, שהאנשים באו על הנשים - נתינת התכשיטים והזהב היתה בהסכמת שניהם והנשים כיבדו את בעליהם שהם יתנו אותם פיזית.

חז"ל מלמדים אותנו, שבזכות הנתינה למשכן של הנשים, הן זכו לכך שראשי-חודשים נהפכים להם ליום טוב ואינם עושים מלאכה. שואל הרב אהרון-לייב שטינמן בספרו 'איילת השחר', הרי גם הגברים נתנו למשכן ומדוע הם לא זכו שראש חודש נהפך ליום טוב שלהם?

ועונה על כך, שהנשים נתנו את התכשיטים האישיים שלהן, בעוד הגברים נתנו זהב רגיל ואמנם זה יפה וחשוב אבל זה לא משהו שניתן מתוך הנשמה וההפסד שמרגישה האישה שנותנת חפץ קרוב לליבה נחשב משהו מאוד אישי.

אם בתרומות עסקינן, מסופר שכשבנה רבי מאיר שפירא מלובלין את ישיבתו המפורסמת "חכמי-לובלין", נערכה ברוב והדר טקס הנחת אבן הפינה. בראש רשימת המכובדים הגיע נדבן אחד שתרם את רוב הסכום להקמת הישיבה. על בימת הכבוד לצידו של הנדבן הושיבו את רבי ישראל מצ'ורטקוב זצ"ל שהיה רבו ומורו של רבי מאיר שפירא.

לפתע פנה הרבי לנדבן ואמר לו: "אתה יודע... אני בכלל לא מקנא בך במצווה הזו שקיימת לבנות את הישיבה, משום שמצווה זו גוררת אחריה כבוד רב ומאבדת מערכה בעקבות זאת. אני כן מקנא בך על המצווה אשר עשית לפני כן, בצינעה ובסתר, שכנראה נעשתה בשלמות כזו עד שגררה אחריה מצווה כה גדולה של בניין ישיבה ללומדי תורה.

דברים אמיצים ולא שגרתיים נאמרו מאישיות מוערכת ונחשבת ביותר בעולם התורה והחסידות - רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, מתלמידיו של 'החוזה מלובלין', שחיבר את הספר 'בני יששכר', אותו קרא בשם זה היות ורבו גילה שהוא משבט יששכר. בספרו 'אגרא כלה' על פרשתנו כותב בפירוש, שהגברים הגיעו ומרוב התלהבות התערבבו עם הנשים. מכיוון שהדברים קצת מהפכנים, לכן אביא אותם בלשונו של גדול ישראל בצורה מדויקת ונראה גם את ההסבר שלו מדוע לא הייתה אז בעיה לדעתו בערבוב הזה. וזה לשונו –

"ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב כו'. הנה אמר על הנשים, להיות שאין זה לכאורה מיפוי הלשון [=כוונתו כנראה שזה לא לשון יפה] (הגם שבעלי הפשט אמרו דפירושו כמו עם, עכ"ז טעמא בעי למה לא אמר עם), אך בא להורות גודל חשקם והתלהבותם לקיים מצות בוראם, עד שבאו האנשים על הנשים דהיינו בערבוביא, עד שנגעו זה בזה מבלי צניעות ולא איכפת להו והוו דמיין בעינייהו ככשורא [כתובות יז א] [=דומה בעיניהם כאילו נגעו בבולי עץ] וזה שאמר 'ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב' , ורצנו לומר שלא תדמה בדעתך שח"ו עלה איזה תבערת יקודים בלב אחד מהם כאשר באו כל כך בערבוביא ח"ו, רק לבם חלל בקרבם ולא עלתה בלבם שום מחשבת פיגול רק לנדב נדבתם לה', וכל כך היו משוקעים במחשבה זו בדביקות נפלא, עד שאפילו היו בערבוביא ובסמיכות גדול זכרים ונקבות, לא לבם הלך אחר מחשבות התיעוב, רק אהבת הבורא ביטל מהם אהבת עולם הזה, וידעתי גם ידעתי דברי קדישין עליונין בזוהר הקדוש [שהזוהר הקדוש כתב שהיו מופרדים] עם כל זה רשות לכל אחד מישראל להתבונן באותיות התורה כפי שורש נשמתו."

ונסיים בגישה חיובית לאירוע הזה שאותו העלה מייסד חסידות גור בעל 'חידושי הרי"ם' בפירושו לתורה. לדעתו, הרי הבאת הנדבות למשכן הייתה כפרה ותשובה לחטא העגל. והיות וכך, הרי חז"ל קבעו, ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" ויוצא שהגברים שחטאו בחטא העגל בזה שהביאו את הנדבות הם בעלי התשובה שנמצאים בדרגה גבוהה יותר מהנשים שלא חטאו בחטא העגל ולפי זה מפרש 'ויבואו האנשים על הנשים', שהם היו במקום גבוה יותר כבעלי תשובה.

שנזכה בע"ה להיות כולנו מהתורמים, הנותנים וכמובן בעלי תשובה!

שבת שלום ומבורך!