המוות והחיים ביד התקשורת הבין-אישית - לפרשת וישב ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

כותרת המאמר מזכירה לכולנו את אמירתו של שלמה המלך במשלי (י"ח, כ"א) –

"מוות וחיים ביד לשון".

שלמה המלך מדבר על הסכנה שיש בדיבור העלול להיגרר ולהיות פוגעני ומשפיל את הזולת, סכנה של לשון הרע ורכילות והוצאת שם רע ועוד מרעין בישין. התנהלות קלוקלת כזו היא היסוד לכל הרעות והצרות של החברה האנושית מאז ומעולם.

ברם, בדורנו דור הטכנולוגיה והמסכים והבינה המלאכותית, לצד היתרונות וההתפתחות האדירה שהפכה את העולם לכפר גלובלי קטן ומתוחכם ורווי במידע וידע, הרי הסכנה גדולה פי כמה וכמה. המציאות שכל מילה שנאמרת או נכתבת יכולה להגיע לאינספור אנשים היא מציאות מורכבת ומאתגרת ומסוכנת הרבה יותר מה'לשון הרע' הבין-אישי של הימים ההם טרום הטכנולוגיה. בנוסף, העובדה שאנשים מתקשרים יותר ויותר באמצעות הטכנולוגיה ולא פנים-אל פנים, גם היא מאתגרת את החברה העולמית ופוגעת במרקם האנושי המבוסס על תקשורת בין-אישית וחיי קהילה ושותפות בין בני-אדם.

כותרת מאמר זה משקפת את מציאות ימינו, משום שבדורנו ההתמודדות גדולה ביותר ומחייבת קודם כל מודעות למציאות זו והשלכותיה.

אמנם, ישנו טעם נוסף לשינוי הכותרת מהפסוק הידוע, משום שגם בימים ההם הייתה סכנה גדולה ביותר - לא רק בשימוש לא נכון בלשון ובדיבור אלא גם כאשר נמנעים מלדבר - ואפילו שתיקה יכולה להיות פגיעה קשה וכואבת באדם אחר ואולי יכולה להיות סכנה גדולה יותר מאשר דיבור פוגעני.

כבר בתחילת האירוע בין יוסף והאחים, המובא בתחילת הפרשה, אנו עדים לכך שהאחים ניזונים על התנהלותו של יוסף ודיבוריו בצורה עקיפה. התורה מגלה לנו, שיוסף מביא את דיבת האחים לאביהם והתורה לא מעדכנת אותנו האם האחים שמעו מפיו של יוסף מה קרה וכן לא שמעו מה נאמר על ידי האבא יעקב ומה סיפר לאחים על תוכן דבריו אל אחיהם הקטן.

ובאמת מה בדיוק אמר עליהם יוסף? - התורה אינה מספרת לנו את תוכן דבריו, רק קוראת לזה במילה 'דיבה' – "ויבא יוסף את דיבתם אל אביהם".

האם הייתה אפשרות לאחים לברר מה אמר יוסף עליהם והאם יוסף דייק בעובדות? והפלא היותר גדול, שלפי פשט הכותבים יעקב לא הלך כלל לברר מה קרה באמת. כך מתפתחת איבה מבלי שיש לנפגע, במקרה זה האחים, היכולת להתגונן מפני התוכן שנאמר עליהם.

חז"ל דואגים להשלים לנו את התמונה, כפי שרש"י (ל"ז, ב') מביא את תוכן דברי הדיבה –

"...רגיל אצל בני בלהה לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן ... כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלים בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות".

הדברים נראים מוחלטים, שאכן זה מה שקרה בדיוק. ברם, לא מצאנו בחז"ל שהאחים או האבא דיברו עם יוסף וניסו לברר ולוודא את העובדות לאשורן ולדיוקם. אם היו מבררים והיו מדברים, יתכן והדברים היו נראים אחרת, כפי שכולנו מכירים במציאות ימינו, שפעמים רבות כאשר יש קונפליקט ובודקים את העובדות לאשורן, הדברים נראים ונשמעים אחרת.

ברקע האירועים הללו, התורה דואגת למסור לנו פרט, שלכאורה נראה ממש לא חשוב - דאגתו של יוסף למראהו החיצוני. התעסקות זו של יוסף בעצמו כנראה תורגמה על ידי האחים כרצון להתנשא עליהם ולהיראות יותר רצוי ומושלם וטוב מהם. הכתוב לא מספר שגם הם עשו כך בנערותם וכך היה דרכם של נערים בעת ההיא כפי שנהוג היום, ולכן כנראה מעשהו של יוסף היה חריג –

"והוא נער - שהיה עושה מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה" [לעיון בדרש ובעומק ראה מאמרו של הרב קוק בספר 'שמועות הראי"ה' פרשת 'וישב' על המאבק הרוחני בין האחים. אנו כתבנו בבחינת 'אין מקרא יוצא מדי פשוטו'].

השלב הבא בהתדרדרות ביחסים שבין האחים לבין יוסף היה כבר כתוב על הקיר. עצם אהבתו המועדפת של האב את בן הזקונים שלו בצורה מוחצנת כשכולם ראו זאת, הרי זה רק הגביר את השנאה ליוסף. וזה לשון הכתוב –

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום"

האם יעקב שיתף את בניו על מהות הקשר המיוחד שיש לו עם בן הזקונים יוסף, כדי ליצור אצלם הבנה והשלמה ואפילו פירגון?

אם היו מדברים, היה מתברר להם מדוע קירב האבא את בנו הקטן, לא רק בגלל שהוא בן זקונים אלא אולי עקב סיבות נוספות [עיין מאמרנו 'בן זקונים'].

שלב נוסף בהסלמה בין האחים הינו תגובת האחים למה שראו עיניהם, כפי שהכתוב מעיד על כך –

"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום".

השנאה כלפי יוסף הייתה כל כך גדולה, שלא יכלו לדבר אתו, וזו בדיוק הבעיה. אמנם, רש"י מלמד זכות על האחים –

"מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב: דברו לשלום - לדבר עמו".

מדברי רש"י משמע, שהגנות זו השנאה, אך לענ"ד זה שלא יכלו לדבר עמו זו גנות בפני עצמה, כפי שכתב ה'ספורנו' על פסוקנו –

"ולא יכלו דברו לשלום. אף על פי שהיו צריכין לדבר עמו בענין הנהגת הבית ומרעה הצאן בהיותו מנהיג במצות אביו לא יכלו לדבר עמו לשלום וריעות כמנהג האחים".

אין אנו מתעלמים מחלקו של יוסף בסיפור ובפרט בסיפור החלומות שלו, שלא השכיל להבין שזה רק מגביר את השנאה, כאשר במקרה זה כן מוצאים תגובה של האחים והאבא, אך לא כבירור כוונתו של יוסף אלא יותר כ'נזיפה' על עצם החלום.

אף יעקב אבינו 'זכה' לביקורת, כפי שכותב הספורנו (שם) על פי חז"ל (שבת פרק במה מדליקין) –

"ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם. ובזה טעה יעקב לשנות לבן בין הבנים בענין שיכירו אחיו את האהבה אשר בלבו" [אדגיש שוב: אנו עוסקים כאן בפשט הכתובים והרוצה להעמיק יעיין שם].

תקצר היריעה מלפרט את חוסר התקשורת המילולית בין האחים, שגרמה לכל האסון הזה. ברם, האירוע המכונן הקשה ביותר נכתב בהמשך –

"ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו" (ל"ז, י"ח).

אין צורך להרחיב בהתייחס לפשוטו של מקרא. הפסוק עצמו צועק זאת - "ויראו אותו מרחוק" . עוד לפני שהתקרב אליהם, זועק הפסוק שכבר דנו אותו למיתה בלי בירור ואפילו בלי משפט-שדה. וכן מדגיש זאת ה'כתר יונתן' –

"ויראו אותו מרחוק - ועד לא קרב אליהם והתייעצו עליו להרגו".

וכפי שכותב ה'אור החיים' –

"ויראו אותו מרחוק - פירוש מריחוק הלבבות, שלא ראוהו כראיית אחים לאחיהם אלא כאיש מרוחק מהם".

לדעת ה'חת"ם סופר' בספרו 'תורת משה', מבאר שהאחים דנו אותו בדיני נפשות ולא רצו שיתקרב אליהם שמא ימלא לבם רחמים עליו, עד כדי כך!! וזה לשונו –

"ע"פ פשוט יתבאר כי הם דנו אותו דיני נפשות ... וידעו כי כאשר יקרב אליהם יתחנן אליהם על נפשו וירך לבבם, ע"כ התנכלו אותו להמיתו בטרם יקרב אליהם כאשר אבאר, ואמר ויראו אותו מרחוק, הכוונה כאלו היה הוא רחוק מהם ולא אח קרוב בני אב אחד רק כאלו הוא רוצח והוא מהם בתכלית הריחוק".

חוסר התקשורת גרם לאחים לחשוב, שאחיהם יוסף הוא 'נוכל', אשר במסווה של עבודת קודש מעליב ופוגע בהם. וכך מאבחן את המצב הרש"ר הירש –

"ויתנכלו אותו ... - הם ראו אותו כנוכל, תיארוהו לעצמם כנוכל....ארור האיש אשר במסווה עבודת הקודש - מעליב ובז בעמקי נפשו. נמצא "נכל" מסכן את עניניו של האחר בצורה מוסווית. בשעה שקרב אליהם, תיארוהו לעצמם כאדם המסכן את ענייניהם העיקריים והקדושים ביותר - עד להמיתו, עד שראו את עצמם זכאים להמיתו בהגנה עצמית".

נכדו של ה'חת"ם סופר', הרב שמעון בנימין סופר (נולד תר"י 1850 ונרצח  באושוויץ בשנת תש"ד 1944 בגל צ"ה) מתכתב בספרו 'שיר מעון' עם הדברים שהבאנו לעיל ובסייעתא דשמיא זכיתי לכוון לדעתו. אמנם, הוא מפרש  את הביטוי בתורה כלשון של רמז בלבד "ויראו אותו מרחוק" –

"לא הי' להם התקרבות גדול עם יוסף ולא הכירו באמת מידותיו התרומיות וצדקתו, לכן חשדו אותו על כל זה שכוונתו להשניאם ולמשול עליהם, ויוסף הבין שמחמת שהמה מרוחקים ממנו אינם מכירים תוכו וטיבו לכן הוא חשוד ביניהם, ורצה לקרב".

דוגמאות רבות יש בחוסר התקשורת בין האחים ונביא עוד מקרה אחד בולט, לאחר שחזרו מלוויית האבא יעקב בדרך חזרה, מספר הכתוב –

"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" (נ', ט"ו–ט"ז).

אפשר לפרש, שהחשדנות והמשקעים בין האחים לא נפסקו, גם לאחר שנגלה עליהם וגם לאחר שנראה שהאידיליה חזרה לכאורה למשפחת יעקב. ברם, חז"ל היטיבו ללמדנו מה כוונת המילה 'ויראו' במספר הסברים.

ההסבר הראשון מופיע ברש"י –

"מהו ויראו? ...שהיו רגילים לסעוד עמו על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן".

הסבר נוסף מביא 'בעל הטורים' בשם מדרש תנחומא –

"כשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך בדרך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. אמרו: עדיין הוא זוכר בלבו מה שעשינו לו".

כדרכנו נאמר, ששני ההסברים אפשריים ולמען האמת חז"ל רוצים שנראה מה קורה כאשר אין תקשורת בין בני אדם. אם האחים היו מבררים אצל יוסף מדוע הלך לבור ומדוע אינו סועד יחד אתם, היו מבינים שאין לזה שום קשר ברצון שלו לפגוע בהם.

הרב יעקב קמינצקי (תרנ"א-תשמ"ו 1891-1986) ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב בספרו 'אמת ליעקב' מעורר בפרשתנו על הפסוק 'ויתנכלו אותו להמיתו' שאלה שנשאל, שבוודאי שכל מי שקרא את דברינו עד כאן שואל לעצמו –

"שאלני תלמיד אחד איך צריך להסביר מה שסיפרה התורה סיפורים אלו על אחי יוסף, וכי אין זה בגדר לשון הרע?"

הרב קמינצקי כאיש אמת, מודה שבהתחלה ענה תשובה כביכול הלכתית, אך לא היה מרוצה מתשובתו ואלו דבריו בהמשך –

"ומתחלה עניתי, דבאמת לשה"ר אינו אלא על החיים, ועל מתים מותר מצד הדין ואינו אלא חרם הקדמונים [עיין או"ח סי' תר"ו ס"ג], והחרם אינו אלא על מוציא שם רע ולא על לשון הרע. ובאמת אף שכבר כתבו כל מפרשי התורה שמחלוקת יוסף ואחיו לא היתה מחלוקת מחמת קנאה ושנאה ביניהם, אלא הייתה מחלוקת לשם שמים בעיקר הדין, שהאחים פסקו שיוסף רודף אותם ולכן הותר דמו למיתה, מכל מקום יש שמרגישים שאין זה אלא דברי דרוש שנאמרו בכדי לחפות על אבותינו שלא להוציא לעז עליהם".

לענ"ד אין צורך להתנצל, כי אדרבה התורה באה ללמדנו תורת חיים, כדי שנדע ונלמד להבין לאלו מצבים האדם עלול להיכנס והתורה לא מסתירה טעויות ועבירות שעשו אבותינו הקדושים, כפי שכתב הרש"ר הירש בפרשת תולדות על הטעות שעשו יצחק ורבקה בחינוך יעקב ועשיו, וזה לשונו –

"בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודווקא על – ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות".

חשוב להביא כאן את דברי המשנה (אבות ג', י"א) –

"רבי אלעזר המודעי אומר...והמלבין פני חברו ברבים...אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא".

הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן (ה'קכא-ה'ר"ד 1361-1444), מגדולי רבני אלג'יריה ומחבר שו"ת התשב"ץ, כותב בספרו 'מגן אבות' מדוע החמירו חז"ל בהלבנת פנים יותר מרציחה, שהרי רוצח יש לו חלק לעולם הבא ואילו ראינו במשנה שהמלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא, משום המלבין לא חושב ולא מרגיש שמה שעשה הוא רציחת נפשו של האדם ולא חש שעשה משהו מאוד חמור ולא יחזור בתשובה, כי לא חושב שזה משהו נורא שעשה, ולכן כותב הרשב"ץ –

"...החמירו בה יותר מהרציחה, שהרוצח יש לו חלק לעולם הבא, והמלבין אין לו חלק לעולם הבא...המלבין, אינו כל כך חמור עליו חטא זה, ולא יתעורר לתשובה, וימות, וחטאו עמו ועוונו בו. וכבר אמרו [ברכות מג ב], "אמר רב חסדא נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים".

החיים והמוות ביד הלשון וכפי שנהוג לומר כיום "מילים הורגות"! עם הלשון ניתן להחיות אדם, וח"ו גם להרוג אותו. עלינו להבין ולדעת, שיש שפיכות דמים גם בלי להרוג ואפילו בלי לשפוך דם. היא קשה יותר וכואבת יותר, משום שהנפגע חי והולך בכאב ובבושה וצער כל ימיו, מה שאין כן כשאדם נהרג, הכאב גדול לבני משפחתו, אבל הוא עצמו לצערנו המוות 'שיחרר' אותו מכאב וצער עגמת נפש וכו'.

אחד הכלים שעלינו ללמוד וכדי לא להגיע לפגיעה באחר חלילה, הוא שעלינו  לדבר ולחקור ולבדוק ולשמוע – ולא להאמין אוטומטית לכל מה שאנו נקרא ונשמע במערכות המדיה השונות - ואז בסייעתא דשמיא לומדים להכיר את הזולת וברוב המקרים לומדים מה גרם לאחר לעשות ולהתנהג בצורה מסוימת וכך להימנע מלשון הרע ורכילות וכל ההשלכות החמורות שעלולות לנבוע מכך רח"ל.

חסידים מספרים, שפעם אחת יצא ה'בעל שם טוב' מייסד תנועת החסידות, לנסיעה עם תלמידיו בעגלה רתומה לסוסים. במהלך הדרך, הסוסים לפתע נעצרו ולא הסכימו להמשיך. העגלון ניסה בדרכים שונות להניע את הסוסים, אך ללא הצלחה.

הבעש"ט הביט בו ואמר: "ידידי, האם דיברת עם הסוסים שלך?"?

העגלון הביט בתדהמה וענה: "מה הכוונה? אלה בסך הכול סוסים! איך אפשר לדבר איתם?". הבעש"ט חייך ואמר: "גם בעלי חיים מבינים רגשות ותחושות. גש אליהם, לטף אותם ודבר אליהם בנחת."

העגלון, בהיסוס רב, ניגש לסוסים, ליטף אותם בעדינות ולחש להם מילים מרגיעות. להפתעתו, הסוסים נרגעו והחלו לצעוד שוב.

אז פנה הבעש"ט לתלמידיו ואמר:

"הדיבור בין יצורים חיים אינה רק מילים, אלא גם כוונה, רגש וחיבור. על אחת כמה וכמה, כך גם בין בני אדם - כאשר אנו מקשיבים באמת, מדברים באופן אמיתי ומקרינים חום ואכפתיות, אנו יכולים לגשר על פערים ולהניע כל לב."

דברים אלו נכתבים כאשר אנו עדיין במלחמה ולוחמי צה"ל נמצאים בחזיתות השונות, אך בעורף האזרחי ישנם לצערנו גורמים מסוימים, שמעלים כל הזמן חסרונות ומבקרים בחריפות את הצד השני, ברוב המקרים טרם שביררו ושאלו ובדקו ולפעמים לצערנו המציאו סיפור על הצד השני במטרה לפגוע ה' ירחם. דווקא בימים אלו אנו זקוקים לאהבה ולאחווה לשלום ורעות בכל חלקי החברה וכך אי"ה נקרב את הגאולה והשלום האמיתי בעולם.

שבת שלום ובשורות טובות לכל עם-ישראל!