היחס למשפחות המוצא בהקמת בית בישראל - לפרשת חיי שרה ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

בסיום עליית ה'חמישי' בפרשתנו, פרשת חיי שרה, מופיע פסוק מרגש מאוד, שבו יש תיאור של המעבר מאהבת-אם לבנה יחידה (יצחק ושרה) - לבין האהבה שמתרקמת כשהבן נפרד מאמו שהלכה לעולמה ומתאהב באשתו הטרייה (יצחק ורבקה) וכך למדנו בפסוק –

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו"" (כ"ד, ס"ז).

בפסוק זה אנו למדים, שיצחק יכול היה להיפרד רגשית מהקשר עם אמו - רק לאחר שאהב את רבקה – "ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו".

בספר 'צרור המור', שכתבו רבי אברהם בן יעקב סבע (מרבני ספרד, גורש ב-1492 למניינם בהיותו בן חמישים-ושתיים לוורונה שבאיטליה ושם נפטר לאחר שש עשרה שנה), מתייחס הוא למתח הקיים במציאות בקשר בין כלה לחמותה. דבריו הינם מאוד קיצוניים וגם אם יתכן שישנם מקרים כאלו, לעניות דעתי זו לא המציאות לפחות לא בימינו, ועל כך בהמשך. וזה לשונו –

"...וסיפר שהביאה אל אהל שרה אמו להיות במקומה...ויאהבה ויבא אליה וינחם יצחק אחרי אמו. להורות שאע"פ שנעצב מאד על אמו. בביאת רבקה ובאהבתה התנחם על אמו כאילו לא מתה...וטבע הנשים הוא לשנוא הכלות, לפי שרואות כי אשר טפחו וריבו בניהם ועברו עליהם צרות רבות ורעות. וביום ובלילה שינה בעיניהן אינן רואות לגדלם ולהניקם בדדי בתוליהן. ומיד כשנושא אישה גם אלה תפשענה ואז יפשע בנה בעת ההיא ומתייחד עם אשתו אשת נעורים ואמה נהפכה לו לאויבת. וזהו אומרם ז"ל כשתדור זאב עם כלב תדור כלה עם חמותה. לרמוז כי כשיבא משיחנו ויתקיים וגר זאב עם כבש. יתקיים וסרה קנאת אפרים. וקנאת כלה עם חמותה...תראה מעלת רות המואביה על כל הנשים כי דבקה בנעמי חמותה. אחרי היות לה לאויבת בהיותה כלתה. ועוד שכבר מת מחלון בנה בידה...והיה ראוי לה לשנאתה יותר. ועם כל זה אהבה כנפשה. וא"כ בכאן יפה אמר הכתוב ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה אהבה נפשית. כדין התורה. ואם שרה הייתה בחייה איך תוכל לראות כי בנה היחיד רצתה נפשה. יהיה אוהב לרבקה יותר וישכח תגמוליה ואהבתה וידבק באשתו. לזה אמר כשראה יצחק שהיתה לו לאשה ויאהבה אהבה גמורה. לקח נחמה גדולה אחר שמתה אמו. כי טוב לה המוות משתראה בעיניה יצחק בנו קשור ואהוב עם רבקה אשתו ומפרד אהבתו ממנה. וזהו וינחם יצחק אחרי אמו. והוא כפתור ופרח".

לאחר בקשת מחילה מכבוד תורתו של גדול ישראל זה, הרי יתכן וזה מה שראה ושמע בסביבתו הקרובה ובזמנו, לפני למעלה מחמש-מאות שנה. יתכן כמובן, שגם היום ישנם אולי מצבי קיצון כאלו, של מאבקים בין כלה וחמותה, עד כדי שנאה רחמנא ליצלן, אך לטעון ולומר שזו הנורמה רחוקים הדברים.

אני מרגיש חובה אישית ולאזן את דבריו מעדות אישית, זכינו ב"ה לכלות לשלשת בנינו וכולן אהובות כבנותינו ממש, וכן אנחנו זוכים לראות גם בדור הנכדים הנשואים את הקשר המצוין שבין כלה לחמותה, כך שהתמונה היא אינה 'שחור לבן'...

אני מרשה לעצמי לחלוק על הנחת היסוד של בעל ה'צרור המור', ששרה היתה מעדיפה למות מאשר לראות את בנה משתעשע עם אשתו, כי הרי בדרך הטבע זו שאיפה טבעית של כל אם בישראל, לראות את בנה מקים משפחה משל עצמו.

ישנם מצבים של אי-הבנות ותקלות שאותן ניתן לפתור בהדרכה נכונה, כפי שעשינו בסדנאות בהן הדרכנו את הזוגות הצעירים כיצד לפתח קשר מצוין עם משפחות המוצא. אמנם ישנם גם מצבים, שבהם הבן לא מצליח להשתחרר מאהבתו לאמו ובפרט אם הוא בן יחיד ונמצא בגיל בוגר, כמו במקרה דידן של יצחק, שלקח שלש שנים מפטירת אמו עד שנכנסה רבקה לאוהל, כפי שכתוב בחז"ל –

"רבנן אמרי: שלש שנים היה יצחק מתאבל על אמו וכל זמן שהוא נכנס לאוהלה וראה שהוא כוהה, היה תולש בשערו. וכיון שנשא רבקה והכניסה לאוהלה חזר האור למקומו, שנאמר 'ויביאה יצחק האהלה', ואין אהל אלא אור...".

כנראה שלכך התכוון מדרש אגדה (בובר, שם), למרות שמלשונו נראה שמדובר בכל בן –

"וינחם יצחק אחרי אמו. כל זמן שאמו של אדם בחייה אהבתו הולכת עם אמו, מתה אמו אהבתו הולכת לאשתו".

גם רש"י מתכתב עם התובנה הזו, אך הוא מתנסח במילה אחת באופן שונה מהמדרש. רש"י אינו מגדיר את הקשר בין יצחק לאמו הישישה כאהבה, אלא יצחק היה כרוך אחרי אמו מלשון תלות ולא מצד אהבה -

"דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו".

הרד"ק, רבי דוד קמחי, מוסיף לנו כמה תובנות נוספות ופרטים נוספים על צורת החיים שהייתה פעם, כשלבעל ולאשה היה אוהלים נפרדים –

"...כשבאו לחברון, הכניסה באהל שרה אמו שיהיה לה לאהל, כמו שהיה לשרה, כי כן היה מנהג בימים ההם להיות אהל לאיש בפני עצמו ולאשה בפני עצמה וכשהיו שוכבים יחד בא האיש אל אהל האישה כמו שאמרה לאה "אלי תבוא" כלומר אל אוהלי".

ראינו זאת גם כששאלו המלאכים את אברהם "איה שרה אשתך" וענה "הנה באוהל".

תובנה נוספת מלמד אותנו הרד"ק, שהאהבה בין יצחק ורבקה לא הייתה אהבה רגילה כמו כל בני זוג, אלא אהבה יוצאת דופן בעוצמתה בגלל אישיותה המיוחדת של רבקה. וזה לשונו בהמשך –

"ויאהבה - שראה בה דברים טובים וצניעות כמו שהיה באמו, לפיכך אהבה מאד, כי ספור ויאהבה לאהבה יתרה בה, כי רוב בני אדם אוהבים נשותיהם, אלא הודיע כי אהב[ה] [אותה] אהבה יתרה לדברים טובים שנמצאו בה. וזהו שאמר וינחם יצחק אחרי אמו, אחרי שהיה מתאבל על אמו, ואף על פי שהיה כבר שלש שנים שמתה כשלקח רבקה, עדיין היה מתאבל עליה ומתנחם ברבקה שהיתה טובה כאמו".

אני מרשה לעצמי לסייג את הדברים שנכתבו בשורות האחרונות, כי אכן כאן מדובר במקרה מיוחד של אמא זקנה מאוד, שזה בנה היחיד שנולד לה אחרי תשעים שנה עקרות ואין זה חלילה מעיד על איזה תלות בלתי מובנת שעלולה להתפרש חלילה לא טוב.

במשך שנים רבות זכיתי להדריך בסדנאות של זוגות דתיים וחילונים לפני חתונתם שכללו שלשה מפגשים טרם יומם הגדול. מפגשים אלו נערכו במועצות  הדתיות, פרי יוזמה של מי שהיה שר הדתות ולימים שר החינוך מר זבולון המר ז"ל. התכנית שנקראה 'לחיות ביחד' זכתה להצלחה רבה ולמעלה מ-5000 זוגות עברו את המפגשים הללו, שהועברו על ידי רב ופסיכולוגית שומרת תורה ומצוות.  הסדנא עסקה בנושאים הקשורים להקמת הבית היהודי ברוח מסורת ישראל ואחד הנושאים שעסקנו בו היה "משפחות המוצא" - הדרכה ודיון כיצד יש לקיים מערכת יחסים טובה ותקינה בין הזוג החדש לבין ההורים שלהם, שהם בעצם משפחות המוצא ממנו באו לביתם המשותף.

לטובת הקוראים אני מעתיק כאן חלק קצר ממה שכתבתי במאמר "דילמת הזוג הצעיר - כיבוד הורים מול זוגיות טובה – לפרשת בראשית" וממליץ לעיין בכל המאמר.

בשיחתי עם חתנים בוגרי הישיבה וכלותיהם כשבוע לפני עריכת חופתם, אני נוהג להסביר לזוג הטרי, שהתורה אינה ממליצה חלילה למי שהולך להקים את ביתו החדש לנתק את הקשר עם ההורים, ואין הכוונה בפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" שהדבקות באשה היא רק כאשר מתנתקים ממשפחות המוצא, חלילה!! ודאי שכדי לפתח זוגיות טובה, צריך להפסיק את התלות בהורים וכפי שידוע במספר חסידיות, בפרט בחסידות גור, שישנה הוראה של הרבי מגור, שבשנה הראשונה לא יגורו הזוג הצעיר ליד ההורים. אולם, אפשר לפרש את הפסוק בצורה עמוקה יותר, שאין המדובר רק בהתנתקות ממגורים סמוך להורים, אלא בעיקר בהתנתקות מנטלית. כל אחד מבני הזוג היה בבחינת 'מקבל', גם כלכלית, גם רגשית, כאשר כל הורה ברמה כזו או אחרת דואג באופן טבעי לילדיו וכל הורה נורמטיבי שמח בהצלחת ילדיו, ועיקר עמלו עבורם. מה שהנער והנערה נדרשים על ידי ההורים הוא רק לנצל את השפע שמוענק להם, להתפתח ולצמוח. על רקע זה באה התורה ומזהירה, שכאשר מקימים בית חדש, צריכים החתן והכלה  לשנות את החשיבה ולעבור ממצב של 'מקבלים' למצב של 'נותנים' זה לזו וזו לזה.

ידועים דברי רבי אליהו דסלר בספרו 'מכתב מאליהו', בו מרבה להנחיל את התובנה, שאהבה היא תוצאה של נתינה. ככל שהאדם נותן לשני, כך הוא נקשר אליו יותר וזה סוד האהבה של הורים לילדיהם. ככל שהילד זקוק לנתינת ההורים, כך ההורים קשורים אליו יותר. על כן, כדי שהזוג יהיה דבק אחד בזולתו, הרי הם צריכים לעבור ממצב 'מקבל' למצב 'נותן' וככל שיתנו ויעניקו אחד לשני כן יגדל החיבור ביניהם.

נקודה נוספת מלמדת אותנו התורה מיד עם ראשית יצירת האדם, על סדרי החשיבות בהתנהלות של זוג חדש מול בית ההורים. כמובן, שהחובה לכבד את ההורים ומצוות כבוד אב ואם נמשכת גם אחרי שמתחתנים, אולם המחויבות הראשונה היא הקשר לבן הזוג. בדרך כלל אני נוהג להמשיל את יחס הזוג להורים כיחס שבין ממשלה לכנסת. הממשלה, שקמה על יסוד הרוב שיש לה, יכולה להחליט בכל תחום שהיא רוצה, אבל הכנסת חובתה להשמיע את דעותיה, לבקר או לתמוך ומי שמחליט בסוף זו הממשלה. חשוב מאוד שהממשלה תשמע ותקשיב למה שאומרים בכנסת, אבל בסופו של יום מי שמחליט זו הממשלה. הזוג, כמו הממשלה, יכולים וצריכים להחליט לפי דעתם, אך טוב יעשו אם יתייעצו עם ההורים. האם חייבים לקבל את דעתם? לא! אבל "שומע לעצה – חכם". הקשבה ובדיקת דברי ההורים בוודאי יוסיפו להם דעת וחכמה.

על כן, העזיבה שהתורה דיברה עליה היא בבחינת 'עצה טובה' לקבל החלטות לבד, אולם אין הכוונה חלילה לא לכבדם ולא להתייעץ עמם. יחד עם זאת, צריך כל אחד מבני הזוג להפנים, שלמרות שדעתו יכולה להתאים לדעת ההורים, הרי המחויבות שלו בראש ובראשונה היא כלפי בן או בת זוגו ולא כלפי ההורים וזו גם המשמעות "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו".

אני נוהג להדגים זאת באירוע שיכול להתרחש, כאשר אחד ההורים מצלצל לבנו כדי להזמין אותו ואת רעייתו אליהם לשבת הקרובה והבן משיב מיד בחיוב, אך כאשר מספר זאת לאשתו, היא מופתעת והמומה, כי הרי גם היא קיבלה שיחת טלפון דומה מהוריה וגם היא  הבטיחה שיבואו והנה לנו פלונטר משפחתי. ולכן, ההצעה האופרטיבית לבני הזוג היא לעולם לא להחליט החלטות ללא בירור והיוועצות עם בן-הזוג. ובמקרה דנן, בהחלט מותר להשיב בתודה על ההזמנה ולומר שתשובה חיובית או שלילית תתקבל לאחר שאלה לבן-הזוג. כמובן, שבמידה והתשובה היא שלילית, לעולם אין לומר למזמינים מי התנגד, אלא לומר 'תודה על ההזמנה אבל הפעם זה לא מתאים לנו'.

התורה מלמדת אותנו סדרי עדיפויות וגם על ההורים להפנים את המצב החדש ולהבין שמעתה הזוג חייב להתנהל עצמאית ואל להורים להתערב ולבקר את החלטותיהם ודרכם.

ראוי בהקשר זה להביא את דבריו של רבי יצחק עראמה, גם הוא מגאוני רבני ספרד מדור הגירוש, בספרו 'עקידת יצחק', על פסוקנו בהבנת המצב החדש שנוצר עם הקמת המשפחה החדשה –

"…ולהורות על עוצם האהבה והאחדות הראויה להיות בין איש לאשתו אמר הכתוב 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו וכו', רצונו לומר כאשר יגדל ותתחזק צורתו העצמית, ייפרד מאבותיו אף שחומרו נוצר מהם, יען כי הוא עצם בפני עצמו השונה מהם והם רק חומר היולי לו ודבוק באשתו לייסד עמה חברה אנושית חדשה כי לתכלית זו נוצרו שניהם…".

חשוב  לציין, שזכות גדולה לכל חתן וכלה, שזכו שהוריהם מלווים אותם לחופה וילוו אותם כל ימי חייהם בעצה טובה ובאהבה גדולה והזוג יהנה מעזרתם של ההורים וכמובן כל אחד מהמשפחות ידע ויפנים את מקומו החדש בתצרף המשפחתי לשמחת כולם.

תובנה חשובה נוספת מחכים אותנו רש"ר הירש, שיש חשיבות לבירורים ובדיקות לגבי אופיים ומידותיהם של החתן והכלה ולא להסתפק ב'אהבה ממבט ראשון' והיכרות מזדמנת ומקרית, שעלולה להתברר בהמשך הדרך כאי-התאמה וקושי לקיים חיי משפחה תקינים, גם אם בהתחלה ישנה התלהבות ו'זיקוקים', אך אם זה לא מבוסס על תוכן ובירור אמיתי האכזבה והנפילה יכולה להיות גדולה, וזה לשונו –

"אף זו תכונה, אשר, ברוך ה', לא נטשטשה בזרע אברהם ושרה, יצחק ורבקה! ככל שהוסיפה להיות אשתו, כן גדלה אהבתו! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כן נוסדים הנישואין, רוב הנישואין בישראל, לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה. הורים וקרובים נמלכים בעצמם, אם הצעירים מתאימים זה לזו; משום כך גוברת האהבה, ככל שהם מרבים להתודע זה לזו. אך רוב הנישואין בעולם הלא - יהודי נגמרים על - פי מה שהם קוראים "אהבה", ואין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנובילות הלקוחים מהחיים, כדי להיוכח מיד, מה רבה שם התהום בין ה"אהבה" שלפני הנישואין לבין זו שלאחריהם, איך הכל אחר - כך תפל וחסר טעם, מה שונה הכל מתיאור הדמיון, וכו'. "אהבה" זו היתה עוורת, ועל כל שעל בעתיד - אכזבה; לא כן הנישואין בישראל, שעליהם הוא אומר: ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה! שם החתונה איננה שיא הפריחה, אלא השורש לאהבה!".

מסופר על בתו של רבי צבי-הירש מרימַנוֹב שהתארסה לנכדו של רבי ישראל מרוז'ין. בשעה שנערך אירוע שידוך לאחד מצאצאיו, נוהג היה ר' ישראל להזכיר את אבותיו הקדושים ואת ייחוסו הנכבד. גם באירוע אירוסין זה מנה ר' ישראל את ייחוס אבותיו:

"ובכן, אבי הוא רבי שלום-שכנא מִפְּרוֹהוֹבִיטְש, סבי הוא רבי אברהם 'המלאך', אבי-סבי הוא המגיד ממֶזריטש, אבי-סבתי הוא רבי נחום מטשֶרנוֹבּיל," וכך המשיך ומנה את שמות אבותיו הגדולים.

כשסיים אמר: "ועכשיו, ספר אתה על ייחוס אבותיך."

ענה לו ר' צבי-הירש: "אפרט גם אני את ייחוס אבותיי. אבי היה חייט פשוט, והוא לימדני דבר אחד – בגדים ישנים צריך לתקן, ובגדים חדשים יש להיזהר בהם, שלא יתקלקלו."

כששמע זאת הרבי מרוז'ין אמר: באידיש – "מספיק!! מספיק!!," הרי זה די והותר בשביל השידוך שעשינו כאן.

בימי מלחמה אלו, בהם לצערנו מאות נשים צעירות איבדו את היקר להם במלחמה והפכו לאלמנות, המילים שאנו שומעים מהן, על אהבה גדולה וקשר מיוחד שהיה להן עם בעליהן, גורם לנו לתחושה קשה עוד יותר, גם למי שלא הכיר אישית את הנופלים וזה מכפיל ומשלש את הכאב העצום שהן חוות. וכמובן לראות ילדים קטנים שהפכו בן רגע ליתומים ה' ירחם, והורים וסבים וסבתות שאיבדו את בנם או בתם, הכאב קשה מנשוא.

על כן, נאמר כאן "והחי יתן אל לבו" ונתפלל אי"ה לאמץ ולשכלל את האהבה - קודם כל בבתים הפרטיים של כל אחד מאתנו - ובזכות האהבה והאחדות בעמנו ומשפחתנו ננצח בעזרת ה'!

שבת שלום ובשורות טובות!