הדודאים נתנו ריחם – לפרשת וישב ושבת 'חנוכה'

אחד המדרשים התמוהים, הנקראים 'מדרש פליאה', נמצא בספר 'ילקוט הראובני' שבו יש ליקוט של מדרשים, בעיקר מספרי קבלה, שאותו חיבר וליקט הרב ראובן הכהן כץ, שהיה רב ומקובל בפראג במאה ה-17 למניינם. על הפסוק בספר 'שיר השירים' –

"הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ" (ז',י"ד)

אומר הילקוט ראובני –

"הדודאים נתנו ריח – זה ראובן. ועל פתחינו מגדים – זה נר חנוכה".

רבים וטובים ניסו למצוא את הקשר בין הדודאים שהביא ראובן לאמו לבין חג החנוכה. במאמרנו זה נביא שתי אפשרויות 'סותרות' להסביר את המדרש המופלא הזה וננסה בס"ד להבין את המסר של מדרש זה.

אם נשאל כל אדם שקורא את הפסוקים על מעשהו של ראובן, ודאי שהיה מתרשם שיש כאן צדיק אמיתי שרצה להציל את יוסף והדבר הצליח לו באופן חלקי. אמנם לא הצליח להשיבו הביתה לאביו, אבל מנע מהאחים להרוג אותו והכתוב מכנה אותו 'מציל'.

נקרא את הפסוקים בפרשתנו –

"וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ  וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם׀ רְאוּבֵן֘ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו" (ל"ז, כ"ב).

ומנין אנו יודעים שזו הייתה כוונתו האמתית של ראובן? – אומרים חז"ל ורש"י מביא זאת בפרושו על המילים –

"לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם – למען הציל אותו, רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסירחון אלא בי".

רבים מהמפרשים אכן מציינים את גבורתו וצדקותו של ראובן, שלא נכנע לאווירה נגד יוסף ועשה כמיטב יכולתו במצב הנתון להציל את יוסף. ואכן, רוח הקודש מעידה שהייתה זו כוונה טהורה. ראובן לא היה מודע עד כמה למעשה הגבורה שלו יש משמעות מרחיקת לכת, אלא כמו כל אדם שעושה מעשה טוב וחשוב, שאינו תמיד יודע ומבין את ההשלכה של מעשהו לעתיד. ולצערנו, גם להיפך, פעמים שמעשה שלילי גורם נזק לדורות, למרות שזה שעשה את הנזק הרוחני חושב שזה רק מקרה מקומי.

המדרש ב'רות רבה' מחדד זאת ומתייחס לראובן וגדולי-אומה נוספים כאהרון ובועז, שאפילו הם הענקים שבענקים לא יכלו לצפות איך ייראה המעשה שלהם בעתיד, וזה לשון המדרש –

"א"ר יצחק בר מריון, בא הכתוב ללמדך שאם יהא אדם עושה מצוה יהא עושה בלב שלם. שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב לו, וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז: כא), [בכתפו] היה מוליכו לאביו. ואלו היה אהרן יודע שהקב"ה מכתיב לו, וגם הנה הוא יוצא לקראתך (שמות ד: יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה בעז יודע שהב"ה מכתיב לו, ויצבט לה קלי, עגלים פטומין היה מאכילה" (רות רבה, לרנר, פרשה ה).

בזכות המעשה של ראובן, יוסף הגיע להיות משנה למלך מצרים וכל מה שהתפתח מכך ובוודאי שראובן לא יכול היה לצפות שזו תהיה התוצאה של מעשהו, למרות שהמעשה שלו לא היה מושלם.

ומכאן לפתרון 'מדרש הפליאה', הקושר את ענין הדודאים לנר חנוכה. גם בחג החנוכה, למעשה משפחת מתתיהו היתה משפחה בודדת שנלחמה במה שהיה נראה כחסר סיכוי והתוצאה המיידית שהגיעו אליה הייתה שבסך הכל התאפשר להם להדליק נרות בחצרות בית המקדש ולטהר את בית המקדש.

ברם, אל לנו להתבלבל – בית המקדש לא פעל מיידית ועדיין לא היה שלטון יהודי. אפילו חנוכה, כאירוע של חג, לא היה, אלא שרק לשנה אחרת קבעום ליום טוב להלל ורק אחר כך התפתחה מלכות חשמונאים ששרדה כמאתיים שנה. אמנם מלכות זו לא הייתה אידאלית, אבל תיקנה בצורה משמעותית את ההתייוונות שפשטה בעם ישראל. וכאן נאמר, שבכלל לא בטוח שמתתיהו ובניו הבינו בשעה שיצאו למאבק במתייוונים את ההשלכות של המעשה הגדול שעשו וההשפעה שתהיה על כלל  ישראל. נכון שהמלכות הזו לא החזיקה לנצח ולא הייתה מושלמת,  אבל כפי שהיה אצל ראובן, גם הצלה פורתא נחשבת להצלחה.

ומדוע לקח המדרש ילקוט ראובני את ענין הדודאים כמייצג את ראובן בהשוואה לנר חנוכה?

ברור שהמדרש שואב את הרעיון להגדיר את ראובן כמי שפועל ועושה דברים גדולים אבל לא מושלמים ובשעת מעשה לא בטוח שמודע שיכולה להיות תוצאה נהדרת וכפי שקרה בסופו של דבר. כך גם לומדים מתוך דרשת חז"ל על הפסוק בשיר השירים –

"הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ".

ראובן הביא דודאים מהשדה כדי לרצות את אמו, וכדי שתזכה בתשומת לבו של יעקב. מעשה פעוט לכאורה, אבל התוצאה שלו מרחיקה לכת – כמו הדודאים שנותנים ריח גם הרחק ממקומם. לפי דברי רבי יודן במדרש, התוצאה הייתה שנולדו יששכר וזבולון. קשה להניח שלזה כיוון ראובן, אבל המחשבה הטובה על אמו והמסירות נפש לאמו הביאו תוצאה גדולה. וזה לשון המדרש –

"רבי  יודן אמר, בא וראה כמה חביבים הדודאים לפני הקדוש ברוך הוא, שבשכר הדודאים עמדו שני שבטים גדולים מסוימים, ואלו הם – ישכר וזבולן (מדרש זוטא – שיר השירים (בובר) פרשה ז סימן יד).

עד כאן הבאנו גישה אחת אצל חלק מהמפרשים, שראו במעשה של ראובן מצוה גדולה ודבר נפלא, גם אם לא ראה בעיני רוחו את התוצאות הנפלאות.

אולם ראוי לומר בדחילו ורחימו, שישנה גישה אחרת אצל הפרשנים וגם היא מבוססת על דברי חז"ל, שראובן פעל להצלת יוסף באופן לא ראוי, עם ראיה צרת-אופקים, כשמחשבתו הייתה יותר 'לצאת ידי חובה', מאשר לעשות את המעשה לשם שמים ולשם מצוות הצלה.  גישה זו כמובן הפוכה ממה שהבאנו מקודם והיא צריכה להתמודד עם הכתובים שמעידים עליו-  "לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו".

גישה זו בפרשנים מסתמכת על המדרש שהבאנו קודם, אבל הפעם ממקור אחר (ויקרא רבה פרשת בהר לד, ח'), ששם אנו למדים, שכוונתו של ראובן לא הייתה בכיוון הנכון. המדרש, לדעת אותם פרשנים, בעצם מדבר בציניות אם ראובן היה יודע שמעשהו היה מתפרסם היה נוהג אחרת. זאת אומרת, שמה שניסה להציל את יוסף, לא היה במאמץ-שיא, כי אם היה יודע לא היה משאיר את יוסף בבור והולך לו, אלא היה לוקח אותו ומחזיר אותו לאביו. אמנם, לדעת חז"ל, ראובן הלך לעשות תשובה והיה עסוק בשקו ובתעניתו, למרות שבעצם התשובה קיבל הרבה מחמאות, מתוך כך שזה בא מתוך התעוררות עצמית, עד כדי כך שחז"ל הגדירו אותו כראשון החוזרים בתשובה. אבל גם מעשה חשוב כמו תשובה, אם הוא נעשה תוך כדי הפקרת אחיך בידיהם של אחים חורשי רעתו, זה בא מתוך ראיה צרת אופק ומכך שעשה זאת לא לשם שמים אלא מסיבות אחרות. וזה לשון המדרש –

"אמ' ר' יצחק בר מריון: למדתך התורה דרך ארץ שכשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז, כא), בכתפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו" (ויקרא רבה (מרגליות) פרשת בהר פרשה לד).

גם הזעקה של ראובן, שחזר כדי למצוא את אחיו בבור ולא מצאו, אמנם היא מרשימה והוא קורע את בגדיו, אבל כשהוא מחפש וחוזר לאחים שלו הוא לא בוכה לפניהם ולא מנסה לברר מה עלה בגורלו, אלא מגיב "אנה אני בא", כלומר – איך ומה יאמר לאביו, ואיך ייראה הדבר שכבכור האחים לא הצליח להציל את יוסף אחיו הצעיר, אלא עשה עבודה לא רצינית. לפי גישה זו, חז"ל דרשו 'הדודאים נתנו ריח' על ראובן וכוונתם שכל מה שעשה ראובן זה כמו ריח, כלומר לא ממשי, לא יסודי, לא נשאר מזה הרבה, ומועיל לכמה דקות או לכמה שעות בלבד – וכך גם ההצלה, ששם את יוסף בבור, זה כמו ריח ואין לזה קיום. מנגד, החשמונאים מוגדרים כ'מגדים' – ממתקים שיש להם קיום לזמן ארוך, למרות שהחשמונאים פעלו מתוך רצון למגר את תופעת ההתייוונות, בוודאי מסירות נפש להציל מבחינה רוחנית את עם ישראל וזה לא היה בבחינת 'ריח', אלא בבחינת 'מגד'.

כדרכנו נאמר, שלמרות שנראה ששני פירושים אלו מנוגדים בצורה קיצונית האחד מהשני ומה שלפירוש הראשון מהוה ראייה לצדקות ותמימות, לפירוש השני נראה רצון להציל מבחינה אנוכית, אני סבור כמו במקרים אחרים, ששני הפרושים נכונים ומתאימים גם יחד, משום שגם לראובן היו רגעים של רצון להציל מכל הלב ורצון שהדברים יהיו נפלאים וטובים ומאידך היו זמנים ורגעים שהצד של חוסר מוטיבציה לעשות זאת בלי תועלת אישית גבר עליו.

וכך לענ"ד הקשר לחג החנוכה והמסר לימינו, שנלמד על החשיבות לעשות את כל מעשינו לשם שמים בבחינת "מוסיף והולך", בלי אינטרסים צדדיים ואנוכיים.

עוד יכולים אנו ללמוד, שמלאכת החינוך דומה למעשיהם של החשמונאים שבזכותם יש לנו את חג החנוכה (לא לחינם 'חנוכה' ו'חינוך' שותפים לאותן אותיות), שאין אנו יודעים תמיד את תוצאות המעשה החינוכי שאנו עושים ומעניקים לתלמידינו ולעיתים עוברות שנים רבות עד שתוצאות עשייתנו החינוכית מתגלה במלוא תוקפה, בבחינת "והקרן קיימת לעולם הבא".

ונחתום בסיפור חסידי מתוק על רבי מנחם נחום משְטֶפנֶשט, שבאחד מימי החנוכה לאחר הדלקת הנרות ישבו חסידיו בבית המדרש ושיחקו במשחק הדמקה. לפתע נכנס הרבי אל בית המדרש וכשראו את רבם עומד לידם, נבהלו החסידים והתביישו מאוד. אז פתח הרבי ואמר: "יודעים אתם מהם הכללים של משחק זה?" שתקו החסידים ולא ענו".

"אזכיר לכם את הכללים" – אמר הרבי – "לפעמים אתה נותן אחד, כדי להרוויח במקומו שניים; אינך יכול ללכת שני צעדים בבת אחת; עליך להתקדם תמיד למעלה, ולא לסגת לאחור. אבל אם הגעת למעלה – כעת מותר לך ללכת להיכן שתרצה."

נתפלל בע"ה, שעל כל "פתחינו" העתידים לבוא יהיו רק "מגדים" ונזכה למתיקות בכל מעשה ידינו, אכי"ר.

שבת שלום וחנוכה שמח לכל בית הישיבה!