האם לחנך לתמימות?

לפני כשבועים ימים שבנו עם משלחת הישיבה מגיא ההריגה בפולין. המשלחת כללה בתוכה ר"מים, תלמידים מחזור כתות י"ב, הורים ומדריכים. המסע התנהל בחרדת קודש והיו בו עוצמות אדירות של 'וגילו ברעדה', כאשר ההליכה בדרכי פולין האבלות משולבת עם התרוממות הרוח ושירה יוקדת ועמוקה בבית הכנסת היחיד ששרד בוורשה, בבתי כנסת נוספים בערים אחרות וכמובן  באוהל של רבי אלימלך בליזענסק ובאתרים יהודיים נוספים. התרגשות מיוחדת התעוררה בזמן שירת "אני מאמין "והתקווה" על שרידי המשרפות באושוויץ, מאיידנק וטרבלינקה. המסע היה מרתק ועמוס בחוויות וברגשות, ולבסוף שמחה ואושר על שזכינו לחזור הביתה לארץ ישראל.

מול שלטי ההונאה "רחצה וחיטוי" במאיידנק ובאושויץ, שאלו הבנים כיצד הצליחו הנאצים ימח שמם וזכרם להוליך שולל את עמינו, איך ניצלו את התמימות של גברים נשים וטף כאילו שולחים אותם למזרח וכאילו הם צריכים להיכנס רק להתקלח? כיצד לא הבחינו אותם קדושים וטהורים בתרמית הנאצית הנוראית?

אין זו הפעם הראשונה שהוליכו את עמנו שולל. גם פרעה מלך מצרים נהג באותם שיטות הונאה. חכמינו מספרים: [מדרש תנחומא בהעלותך סימן כג ]

"פרעה נטל סל ומגריפה, וכל מי שהיה רואה פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים, היה עושה, מיד הלכו ישראל בזריזות, ועשו אומנות  עמו כל היום לפי כוחם, לפי שהיו בעלי כוח וגיבורים, כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים, אמר להם חישבו את  הלבנים, מיד עמדו ומנו אותן, אמר להם כזה אתם מעמידים לי בכל יום ויום".

לפי מקור מדרשי אחר, שיטת הרמייה של פרעה הייתה קצת שונה וכדי לפתות אותם לעבוד קשה הציע להם בשלב הראשוני זהובים על כל לבינה ולבינה וכך לשון מדרש אגדה שמות פרק א:   

"בפה רך , שאמרו להם כנגד כל לבינה ולבינה שיעשה כל אחד ואחד מכם, אנחנו נותנים להם כנגדן  זהובים, והיו ישראל ממהרים ועושים אחד מאה ואחד מאתים, מיד גזרו עליהם שבכל יום ויום יביא כמו אותו תוכן לבנים כיוצא בו".

שני מקורות אלו חלוקים בדרך שהכי קל להוליך שולל את עמנו, האם בזה שהגוי מראה את עצמו כאוהב ישראל ובא  לעזור להם, או באמצעות הכסף שעיוור את עיני הצדיקים. בין כך ובין כך, לא חשדו ישראל שיש כאן תרמית ועד כדי כך היו תמימים.

ומכאן לשאלה, האם זו גזירה משמים שבקלות ניתן להוליך שולל את היהודי? האם מצווים אנו להיות בדרגה של מאמינים לכל אחד? האם ניתן להיזהר שלא ליפול בעתיד למלכודות מעין אלו?

איך לחנך את הנוער, האם להיות תמים כי זוהי אולי מעלה וחובה יהודית בבחינת "תמים תהיה עם ד' אלוקיך" [דברים י"ח], או להדריכם שינהגו לפי הכלל של "כבדהו וחשדהו"?

שאלה זו לצערנו אקטואלית גם לימינו. האם לעשות הסכמים עם אויבנו ולהאמין שאכן כוונתם טובה ומזה יצמח השלום, או שגם כאן ישנה מלכודת של תמימות יהודית טיפוסית ואולי הדילמה הזו בעומקה היא אשר מבדילה בין המפלגות השונות, שהרי כל אחד רוצה לטובתם של ישראל.

אם מעיינים במקורות כדי לדלות משם מענה לדילמה שהעלנו, אנו יכולים להבחין בשתי דרכים שבהם נקטו חכמינו: מחד, אנו מוצאים את הגישה של הצורך בנתינת אמון מלא באחר ולימוד זכות על כל אחד ואחד וכדברי הגמרא במסכת שבת [דף קכז עמוד ב] :"תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות."  אף חז"ל ביארו בכמה מקומות שמה שלקה משה רבינו בכך שידו היתה מצורעת כשלג, משום שאמר "הן לא יאמינו לי" וכך לשון המדרש:"ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג,  ר'  יהושע  בשם ר' לוי אמר מכאן אתה למד שכל החושד חברו בדבר ואין בו לוקה בגופו"[שמות רבה פרשה ג]. מאידך, חז"ל [דרך-ארץ רבה פרק ה'] מספרים לנו על אירוע שקרה עם רבי יהושע, כדי שנלמד פרק בהלכות זהירות ושלא נהסס להפעיל חיישנים כדי שלא ניפול ברשתם של השקרנים.

"מעשה בר' יהושע, שהשכים אצלו אדם ונתן לו אכילה ושתייה והעלהו לגג לשכב ונטל סולם מתחתיו, מה עשה אותו האיש עמד בחצי הלילה ונטל את הכלים וכרכם בטליתו, וכיון שביקש לירד נפל מן הגג. לשחרית השכים ר' יהושע ובא ומצאו כשהוא נופל, אמר לו: ריקא! כך עושים בני אדם שכמותך? אמר לו: רבי, לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי. אמר לו: ריקא! אי אתה יודע שמאמש היינו זהירים בך?!". וכן שלמה המלך במשלי [פרק יד] קובע "כי פתי יאמין לכל דבר"ובהסבר הרלב"ג במקום: "הנה האיש הפתי יאמין לכל דבר ולזה יתפתה לכל הדברים מזולת התבוננות אם הוא ראוי לעשות כן אם לא ומזולת התבוננות בדרכים הראוים להגיע אל התכלית ההוא".

כדי להתמודד עם הדילמה שהעלנו במאמר זה, נקדים ונאמר, שכל קיצוניות בכל התחומים איננה תמיד רצויה ולכן ברור שלתמימות יש מעלות עצומות כדרך בעבודת ה' ולדעת הרמב"ן אף היא מצות עשה וכך לשונו בספר המצוות במצווה שמינית: "שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו ית' והוא שנאמר (שופטים יח)  תמים   תהיה עם ד' אלוקיך. וענין  הצוואה הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו ית' ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו  נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… אבל אם נשמע דבר מהם (מהחוזים בכוכבים)נאמר הכל בידי שמים".

מצוות התמימות לדעת הרמב"ן דורשת מהאדם לקבל את מה שמתרחש כ'גזירה-משמים' ולא לנסות למצוא פתרונות ולדעת מה קורה מכל מיני חוזים בכוכבים וכל מיני מגידי עתידות, אלא לקבל ולהבין שהכל בידי שמים. כמובן, שחינוך נגד מגידי עתידות וכל מיני מבטיחי הבטחות במצבים קשים הוא חיובי מאוד, אבל מאידך גיסא השלמה עם גזירה משמים  טומן בחובו סכנה של השלמה פאטלית עם מציאות שקרנית עוינת ושטנית כפי שהיו בשנות השואה. [כמובן שברוב המקרים בשואה גם ידיעת המציאות המרה לא הייתה מאפשרת לעשות משהו].

אם כן מהו הפתרון? מהי הדרך להתמודד עם מציאות מורכבת שכזו? אין לנו ברירה אלא לשאוף לחינוך מאוזן, שיש בו הטמעה של ערכים ושל לימוד זכות על השני, של תמימות האמונה, שאין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, ובודאי במקביל  צריך להיזהר מכל מיני נביאי שקר לדורותיהם, אשר מבטיחים כל מיני הבטחות שאין בהם ממש ולקיים כפשוטו "תמים תהיה עם ד' אלוקיך".

מצד אחד, יש להיזהר מלחשוד בכשרים סתם, ומאידך גיסא אין לוותר על על הזכות המינימלית להתבונן ולבדוק ריאלית את המצב הנתון ולנתחו בכל האמצעים שעומדים לרשותינו ולהביאם במסננת השכלית שלנו.

לדעת המהר"ל מפראג [בפרושו על הגדה של פסח], החסרון של הבן התם הוא בזה, שהוא שואל שאלות וחוקר רק כשהוא רואה שינוי ממשי במציאות מול עיניו, אבל איננו רגיל לנתח ולחקור מהלכים מופשטים שדורשים חקירה ועיון תיאורטיים לפני הארוע בטרם המציאות טופחת על פניו. כל מה שקשור לחשיבה אנליטית זרה לו תמימות כזו היא ממש לרועץ. לעומתו, הבן החכם 'מבין דבר מתוך דבר' ושואל וחוקר גם כאשר לכאורה עדיין אין שום סימנים בשטח. [ועיין שם בדבריו בקשר לחג עצמו].

גם יעקב אבינו, המוגדר בתורה "איש תם יושב אוהלים" [בראשית פרק כה], שלכאורה מביא אותנו למחשבה שחס וחלילה יעקב היה פתי המאמין לכל אדם, נלמד ונדייק בדברי רש"י על המילה 'תם': ".. כליבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם". נראה אם כך, שהפירוש למילה 'תם' הוא אדם, שאינו אמון לשקר אחרים, אבל אין זה אומר שהוא מאמין אוטמטית לכל אדם ובקלות ניתן לסובבו בכחש. ואף לדעת רבי יונתן בן  עוזיאל בתרגומו אומר שמהותו של התם הוא לבקש לדעת ולהבין ואינו מקבל דברים כמוסכמה וזהו התמים האמיתי.

מסקנת הדברים, שיש להבדיל בין אמונה תמימה בבורא עולם ולהיות תמים עם הנהגתו של הקב"ה בעולם שהיא מצווה מאוד חשובה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" –  רק עם ה' אלוקיך, ללא קשר לחובה האנושית והמוסרית המוטלת על כל אחד לדאוג לכך שלא ייפגע ושלא ינזק בין ברוחו ובין  בגופו ובממונו בין אם זה ע"י יהודי ובודאי שלא על ידי נכרי. ועל כן חייב אדם לבדוק את מי שאינו מכיר ומי שנראה בעיניו כחשוד, עד שיתברר לו בודאות שרוצה בטובתו [עיין עוד במסכת דרך ארץ שם]. 

הדברים אמורים גם בתחום הלאומי, שאין לסמוך על הבטחות שאחרים יהיו ערבים לבטחוננו וידאגו לנו, גם לא על מעצמות חשובות ככל שיהיו, וכמובן שאין לסמוך על  כל מיני 'מגידי עתידות' ו'חוזים בכוכבים' בני ימינו, גם כאלה המציעים לנו לסמוך על הנס וטענו שבמקום מסוים לא יפלו טילים, כי שם יש הגנה מיוחדת, אלו דברים לא אחראיים של אנשים, גדולים ככל שיהיו. לצערנו, אין לנו נביאים היום וכל דיבור והבטחה של צדיק ככל שיהיה, אסור לנו לסמוך על הנס, אלא עלינו תמיד להכין עצמנו לכל מצב, ללמוד להילחם עם הכלים הכי חדישים ומצד שני להתפלל לבורא עולם ש"כל כלי יוצר עליך לא יצלח" ואנו בעזרת ד' כן נצליח עם כלי המלחמה שבידינו .

וכבר ביטא זאת הרמב"ם בצורה יוצאת מן הכלל, באיגרת שכתב אל חכמי מונטפשליר לפני כ800 שנה, שם הוא הזהיר מהנסיון המר של עמנו לברוח מהאחריות לדאוג לבטחונינו וכך כתב באיגרת: "וזוהי שאבדה מלכותינו והחריבה היכלינו לפי שמצאו ספרים רבים של החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה ודימו שהם חכמות מפוארות ושיש בהם תועלת גדולה ולא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכבוש ארצות אלא דימו שאותם דברים יועילו להם…" .

ויש מעתה יותר מנותן טעם בדבריו של רבי יהודה אסאד זצ"ל (תלמידו המובהק של החת"ם סופר) בספר שו"ת שלו "יהודה יעלה" [חלק א – או"ח סימן קל"ט], שם מזהיר, שיש מקום לזכור באיזה אופן האכילו אותנו המצרים מרורים, בשלב הראשון רימו אותנו בפה רך שנעבוד יותר קשה, על כן עלינו באכילת מרור לזכור את התהליך עצמו, כיצד קרה שנפלנו בפח שטמנו לנו ולכן המרור יכול להיות מתוק בתחילתו ויש להיזהר ממתיקות שבתוכה מסתתרת הצרה. "ומפרסם אני בדרשה בכל שבת הגדול להודיע לעם, שכן יעשו גם למרור וגם לכריכה, יאכל חזרת מגורדת ובתנאי שיהיה מכוסה יפה בכסוי מהודק משעה ששוחקים אותו על  הריב"אייזען [מגרדת] מעיו"ט, כדי שלא יהיה פג ריחו ומרירותו באופן זה ירגיש כל אדם בו חריפות ומרירות, אף שתחילתו מתוק בפיו, כך מצוותו כאז"ל ע"ש וימררו וכו' תחלה בפה רך וכו'".

נתפלל כולנו, שנפיק את כל הלקחים מחג החרות הבא עלינו לטובה ונעמוד מול כל האתגרים העומדים לפתחנו בעיניים פקוחות המשלבות תמימות ועירנות וכך נבדוק כל מתוק אם הוא מר וכל מר יתכן והוא מתוק.

חג כשר ושמח לכל משפחת הישיבה ולכל בית ישראל!