דוגמא אישית של מנהיג - לפרשת שמות תשע"ה

אנו עומדים המומים לנוכח דו-שיח קשה בין משה רבינו לקב"ה. את המילים הקשות שמטיח משה רבינו מול הקב"ה לא היינו יכולים לומר, אילולא המדרש שלהלן היה מביא זאת בשם רבי עקיבא [שמות-רבה, פרשה ה']. השיח הקשה הזה בא, לאחר שמשה רבינו מרגיש, שלא רק שאינו מועיל לעם ישראל אלא אף מזיק להם וכפי שהכתוב מביא את דבריו בסוף פרק ה': "וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְקֹוָ֖ק וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ".

אם לא מספיקים דברי הכתוב החריפים של משה, שעל כך ננזף על ידי הקב"ה בתחילת פרשת וארא, הרי רבי עקיבא במדרש מוסיף 'שמן למדורה' שהצית משה רבינו ואומר בשמו של משה דברי קשים – "ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין, באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין".  

רבי עקיבא מסביר את דברי משה "והצל לא הצלת", וכי משה רבינו מערער על ההבטחה של הקב"ה להציל אותם? – אלא, לדעת רבי עקיבא, משה רבנו נלחם על הסבל הזמני עד שהקב"ה יציל אותם וכביכול מטיח בקב"ה דברים קשים ביותר, שח"ו לא אכפת לקב"ה מהסבל של עם ישראל. ועל כך מספר המדרש, שרצתה מידת הדין לפגוע במשה. באמת דברים קשים מאוד…אך כאן מתעוררת שאלה הפוכה, מדוע באמת מידת הדין לא פגעה במשה אחרי מלים כל-כך חריפות? – אומר המדרש, שמכיוון שהקב"ה ראה שהוא אומר את דבריו בשביל ישראל, אז וותרו לו. ולכאורה, מה חשבה מידת הדין לפני כן? שהוא אומר את מילותיו הקשות בשביל עצמו ולא בשביל ישראל?

הרב נריה ["מועדי הראי"ה" עמוד רל"ג] מביא את תשובתו של הרב קוק זצ"ל לשאלה זו, על ידי משל נפלא.

היו שני חברים מאוד קרובים זה לזה, שאחד מהם היה צריך לעבור ניתוח קשה מאוד. לקראת הניתוח, ישבו שניהם לפני הרופא המנתח, כאשר החולה מתייסר ונאנח מכאבים והרופא מנסה להרגיעו ומסביר לו את מהלך הניתוח ואין רואה בזעקות החולה חוסר אמון בו אלא כאב אמיתי. כאשר החולה נשכב על המיטה ומתחיל בתהליך ההכנה לניתוח, לפתע חברו פורץ בזעקות כאב ומתחיל להטריד את הרופא. סבלנות הרופא פקעה והוא גער בחבר ואמר לו, שזעקות חברו החולה מובנות ואינן מראות על חוסר ביטחון ברופא, אולם כשהוא, הבריא, זועק, הרי אינו סובל כמוהו ורק מביע אי-אמון וחשש שלא יצליח הרופא במשימתו.

עם ישראל 'חולה' בשעבוד מצרים ומשה רבינו 'החבר הבריא' מתלווה אליהם ודואג להם. כל זמן שעם ישראל זעקו "ותעל שוועתם אל האלוקים" – זעקתם מכאב מובנת ואפילו רצויה, אולם ברגע שמשה בא בטענות, רצתה מידת הדין לפגוע בו – וכי אתה עובר את השעבוד כמו המשועבדים עצמם?! אלא טענותיך משדרות מסר של חוסר אמון, שכביכול אני לא אציל אותם. אבל כשראה הקב"ה, בוחן כליות ולב, שמשה רבינו חש ומרגיש את כאבי עם ישראל כחולה ממש, וזעקתו היא זעקת כאב כאילו הוא נמצא עצמו תחת הבניין, אז הקב"ה קיבל את טענותיו. הדברים מאירים ומזהירים לדמותו של משה רבינו, הרועה הנאמן שכואב את כאב עמו בשיא העצמה, ומטיח דברים כלפי בורא עולם כדי שעמו לא יסבול.

אם נעמיק קצת בהנהגתו של משה רבינו, נראה שכך היה דרכו. אנו מוצאים במלחמת עמלק, שהכתוב מספר, שמשה רבינו התיישב על אבן כאשר ידיו היו כבדות וכך אומר הכתוב [פרק י"ז פסוק י"ב]: "וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ" אומר רש"י בשם חז"ל: "לא ישב לו על כר וכסת. אמר ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער". וכי אם משה היה יושב על כר וכסת, היה זה משנה את תוצאות המלחמה? – אבל משה רבינו לא יכול היה לשבת על כר וכסת כשהלוחמים אינם יושבים ונחים.

מסופר על החפץ חיים, שבזמן מלחמת העולם הראשונה מצאה אותו אשתו ישן על הרצפה. מיד נגשה אליו כולה בלחץ, שמא נפל מהמטה או חלילה לא חש בטוב. אמר לה ר' ישראל מאיר – אין לך מה לדאוג, אשתי היקרה! אינני יכול לישון על מיטה נוחה כשבמלחמה נמצאים הרבה יהודים הנלחמים ואין להם אפשרות לישון במיטה מסודרת.

סיפור דומה מסופר על האדמו"ר מגור בעל ה"שפת-אמת", שבזמן מלחמת רוסיה-יפן היו אלפי יהודים מגויסים לכל המלחמה והאדמו"ר היה ישן על הרצפה עם מעיל עליו ומירר כל הזמן בבכי על גורלם של אותם יהודים. וחסידים טוענים, שכתוצאה מכך חלה ונפטר בגיל כה צעיר בהיותו בן 58 בשנת 1905.

מיד כולנו נזכרים בספור הידוע על ר' אריה לוין, שהלך עם אשתו לרופא ואמר לו "הרגל של אשתי כואבת לנו!" [בגרסא אחרת "…כואבת לי!"].

עד היכן מגיעה ההזדהות של משה רבינו עם עם-ישראל? – אנו מוצאים, שכאשר משה קורא שמות לשני בניו, מעשה אישי ופרטי במשפחתו הקרובה, נשים לב, שהכתוב מזכיר את שמותם ומציין את הסיבה לקריאה בשם זה.

משה קרא לבנו הראשון גרשום – "שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה". משה נמצא אצל יתרו חותנו, אולם מרגיש שם כמו גר, כשליבו מחובר לבני עמו הסובלים במצרים. דווקא בשעת שמחה ובחוג המשפחה משה מבטא בשם בנו את השייכות האמיתית שלו. רק כאשר נולד בנו השני, קרא לו משה על שם ההצלה הפרטית שלו "וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעה".

אבחנה זו לימד אותנו בעל ספר "משך חכמה", רבי מאיר שמחה מדווינסק, שסדר קריאת שמות הבנים מעידה כאלף עדים, היכן משה נמצא ברוחו ומהן סדרי העדיפויות שלו.

הנהגה זו של משה רבנו חייבת לשמש דוגמא לכל מי שרוצה להנהיג את עם ישראל. הציבור הוא המטרה ולא אמצעי למנהיגות. מנהיג הוא אדם המופקדים אצלו אנשים שצריכים ללמוד ממנו ועליו מוטלת המשימה להוביל אותם ליעד מתוך דוגמא אישית ואיכפתיות.

יהי רצון שנלמד כולנו מהרועה הנאמן, משה רבנו עליו-השלום, ובזכות "עמו אנכי בצרה…" נזכה ל"…אחלצהו ואכבדהו" [תהילים צ"א].

שבת שלום