אני סובל אותך, אחי! - לפרשת משפטים

לפני כאלף שנה, כתב רבי שמעון בן יצחק ממגנצא, אחד מהפייטנים הגדולים שקמו ליהדות אשכנז אשר רבים מפיוטיו נכנסו לזמירות ולתפילות, את הפיוט המרגש "ברוך ה' יום יום".

פיוט רב-עצמה זה מצוי בסידורים נוסח אשכנז, ונוהגים לשיר את חלקו הראשון של פיוט זה בשבת בבוקר ואת חלקו השני בסעודה שלישית. הפיוט מתאר את ההיסטוריה של עם ישראל מהשעבוד במצרים ועד הגאולה העתידה.

אחד הבתים המיוחדים בפיוט מתאר את ההזדהות של הקב"ה עם הסבל של עם ישראל:

בְּצָרָתָם לוֹ צָר בְּסִבְלוֹת וּבְעַבְדוּת  –  בְּלִבְנַת הַסַּפִּיר הֶרְאָם עֹז יְדִידוּת

המקור לבית זה לקוח מתוך דברי המדרש על  פרשתנו המובאים ברש"י על הפסוק [שמות כ"ד, י'] "ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". ואומר רש"י: "היא הייתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משעובדים במעשה לבנים".

כביכול, שם הבורא-יתברך לפניו 'תזכורת', שחיברה אותו למה שעובר על עם ישראל בשנות השעבוד, ועל כן הפייטן אומר, שעל ידי לבנת הספיר ששם תחת רגליו, כביכול הראם הקב"ה את עוז הידידות ובצרתם של ישראל – גם לו צר, על פי הפסוק [ישעיהו ס"ג, ט']: "בכל צרתם לו/לא צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם…". השוני בין הקרי והכתיב, מבטא את מה שחשו עם-העבדים במצרים, שכביכול 'בצרתם לא צר' לעומת 'תחושותיו' כביכול של הקב"ה בסיפור, ולכן המשורר והפייטן רבי שמעון בן יצחק הדגיש את 'בצרתם לו צר'.

מסופר על הדיין הרב רוזנטל זצ"ל מחיפה, שכאשר היה מזמר את השיר 'ברוך ה' יום יום' מדי שבת בבוקר, היה שואל שאלה רטורית: "אתם יודעים מה זה 'בלִבנַת הספיר הֶראַם עוז ידידות'?" והסביר בהתרגשות, שהכוונה למדרש לפיו אותם ילדים שנלקחו על ידי המצרים לשמש כאבנים בבניין, הגיעו אל מתחת לכסא הכבוד, ועל זה נאמר "ותחת רגליו כמראה לבנת הספיר".

הרגשת השותפות עם שמחתו ואבלו וצערו של השני היא יסודה של התורה וכמו כל דבר שאנו נדרשים ללמוד מדרכי הקב"ה, גם כאן עלינו לאמץ אל לבבנו את הרגשת השותפות וההזדהות עם מה שעובר על  הזולת. וזהו אחד מארבעים ושמונה הדרכים לקנות ולדעת את התורה – "הנושא בעול עם חברו" [אבות ו', ו'] ומסביר בעל ה'תפארת-ישראל', שמשמעות 'הנושא בעול' היא – "הן בטרחת הגוף, והן בהוצאות ממון, והן בצער נפשו, על מה שקרה לו לחברו, והן כשחסר שכל לחברו [=מתלבט] בעניינים זמניים או נצחיים, לא יחוש מלהטריח את עצמו לייעצו, ללמדו, לטובתו בעוה"ז ובעה"ב". לכאורה, מה בין 'נשיאה בעול' ל'קניית התורה'? נכון שהתכונות המנויות למעלה הן יפות ומכבדות והאדם נחשב איש טוב, אך היכן הקשר בין הדברים? אלא פשוט הדבר, שיהודי המשתתף בכל מה שקורה לאחר, הוא קודם כל "בן-אדם" וכדי שהתורה תהיה קנויה לו ותכנס בעצמותיו, עליו להיות בן אדם. התורה אינה כלי ואמצעי להשכלה כללית, אלא התורה שואפת לאדם הפועל לפי ערכיה וכדי להגיע לזה צריך להיות קודם כל 'מאנטש' =בן אדם.

משה רבנו זכה להתגלות בסנה, כי תחילת הופעתו בעולם הייתה בהתחברות לצערם של ישראל. על הפסוק "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" אומר המדרש [שמות-רבה שמות, פרשה א]:

"וירא בסבלותם, מהו 'וירא'? – שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר 'חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם' ". המדרש מתאר כאן את שיא הכאב וההשתתפות בצערו של הזולת. הרי משה גדל בארמונות מלכות ולא היה חלק מקהילת העבדים ולא היה סתם רואה , אלא בוכה ממש ועד כדי כך, שהיה מוכן למות במקומם. אולם, המשך המדרש קשה מאוד להבנה "והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן". כיצד יכול היה לתת לכל אחד את כתפו, הרי היו שם אלפי אלפים של עבדים? אלא כולם ידעו שיש אדם אחד, המסתובב וכואב את כאבם, אז כל אחד מהם הרגיש שנותנים לו כתף. עצם הדבר, שאדם הנמצא בצרה מרגיש שיש אחרים שכואבים 

את כאבו זה מקל מאוד. איש מעלה כזה, החש את צערם וכאבם של אחרים, הוא ראוי להתגלות השכינה ולקבלת התורה "…אמר הקדוש ברוך הוא: "אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הה"ד 'וירא ה' כי סר לראות', ראה הקדוש ברוך הוא במשה, שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך 'ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה' "[שם].

בהקדמה לשו"ת "הר צבי" של רבה של ירושלים, הגאון הרב צבי-פסח פרנק זצ"ל, מסופר שבהספד על רבינו ביום השלושים להסתלקותו, בהיכל ישיבת "מאה שערים", אמר תלמידו וחבר בית דינו, רבי אברהם דוד רוזנטל: אצל משה רבינו הרועה הנאמן לבית ישראל נאמר: "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", ופירש רש"י "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". ישנם אנשים שאינם רוצים להסתכל על אנשים אחרים בעת צרתם, פן ישפיע הדבר עליהם, ושמא יצטרכו לעזור ולתמוך, אבל משה רבינו ראה בסבלותם, היינו שנתן עיניו לראות במצוקת אחיו ולא הסתפק בהבטה בעלמא ובאנחה בלבד, אלא נתן גם לבו, לב מלא רחמים, על צאן מרעיתו. כאשר היה מיצר עליהם מצא דרכים איך לעזור".

הרש"ר הירש [בראשית ד'] בפירושו על הפסוק "לא ידעתי השומר אחי אנכי" אומר, שאי דאגה לשני מביאה את האדם לאטימות כה גדולה עד כדי רצח, ואלו הם דבריו: "קין רואה בכך התנצלות מספקת. אין זה מתפקידו להגן על אחיו, די לו בעסקי עצמו! האנוכיות הקרה המתבטאת בתשובה זו משמשת לנו אזהרה: מי שאינו נושא בעול עם חברו, אח הוא לשונא ומשחית; בנקל ירצח את רעהו נפש, אם הלה יעמוד לו לשטן בדרך".

גדולי ישראל בכל הדורות נהגו כחלק מאורח חייהם ברגישות עצומה לסבלם וכאבם של אחרים. אין ספק, שאחד המפורסמים היה הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין, שסיפורים רבים נקשרו במעשיו. פעם בחול המועד סוכות, ראו את רבי אריה לוין מהלך באחת משכונות ירושלים. שאל אותו אחד האנשים מה עושה הרב בשכונתנו? ענה רבי אריה: "נוהג אני בחול המועד לבקר את האלמנות, נשותיהן של הרבנים. כל ימות השנה האלמנה טרודה בעבודתה ואין היא מרגישה בבדידותה אבל בחול המועד כאשר כולם חוגגים ואינם עובדים, אזי מרגישה האלמנה בבדידותה ונזכרת בימים הטובים שכולם היו באים בחג לבקר את בעלה הרב כשעוד היה בחיים, והבית היה הומה ממבקרים והשמחה היתה שרויה בו. ואילו כעת היא יושבת בודדה וגלמודה וימי החג נהפכים לה לצער והכאב גדול. לכן מקפיד אני לבקר ולעודד את האלמנות דוקא בימים אלו".

ומסופר על הגאון רבי אליהו מוילנא, שהיה נחשב למתמיד עצום בלימוד התורה ולא ביטל דקה אחת מלימודו, ופעם אחת אירע שתוך כדי לימודו תינוק בכה בחדר הסמוך ולמרות שהיה שקוע בלימוד תורה עצר מלהמשיך את העיון בתורה והתפנה לטפל בתינוק, כי אין טעם ללמוד תורה שמנותק מהסביבה .

יהי רצון שנזכה לסבול את סבל  הסובבים אותנו ובכך לקנות ולהפנים תורה וחכמה מתוך הרחבת הדעת.