לימוד לימינו מאירועים היסטוריים ביום הכיפורים – ליום הכיפורים ה'תשפ"ה

כותרת המאמר עלולה להטעות...אין כוונתי הפעם ל'מלחמת יום הכפורים', שאירעה לפני חמישים ואחת שנה. אמנם, 'מלחמת יום הכיפורים' תיזכר כאחד האירועים המשמעותיים והטראגיים שחווינו במדינת ישראל, מלחמה שנפתחה בהפתעה גמורה, כשהמצרים כובשים את קו ההגנה והביצורים שהיו לאורך תעלת-סואץ, לאחר קרבות מרים עם חיילי המעוזים [כך קראו לאותם בונקרים לאורך התעלה]. הייתה לי הזכות לשרת שם כחצי שנה לפני המלחמה במעוז שבגיזרה המרכזית, שנקרא אז 'טנגו ב', ושלמרות היותו מבוצר היטב נכבש גם הוא אחרי קרב על ידי המצרים. באופן אישי וכנראה אצל רבים מבני דורי שהשתתפו במלחמה זו, מאז אותה מלחמה תפילות יום הכיפורים קיבלו משמעות נוספת. בכל יום כיפור בשעה 14.00 אני נזכר בצפירה עולה ויורדת באמצע תפילת המוסף, שהכתה את כולנו בהלם מוחלט. אני גם נזכר בשיירת האוטובוסים של 'אגד', שבאו לאסוף אותנו מהישיבה.

ברם, במאמר זה אני מתכוון להתייחס לאירועים מפורסמים, שהתרחשו לפני אלפי שנים ולראות מה ניתן ללמוד מכך גם לימינו.

האירוע הראשון, שקולמוסים רבים נשברו עליו, הוא הגזירה שגזר רבן גמליאל בעודו נשיא ישראל על רבי יהושע לבוא במקלו ומעותיו ביום שלפי חשבונו של רבי יהושע היה יום הכיפורים ואילו לפי רבן גמליאל נחשב עדיין כיום חול. אירוע זה היה לאחר שהיה ויכוח ביניהם לקביעת מועד ראש החודש, שאז נקבע לפי ראיית הלבנה, וכתוצאה מכך היה פער של יום אחד בין יום הכיפורים לפי חשבונו של רבן גמליאל לבין חשבונו של רבי יהושע. רבי יהושע ציית כמובן לרבן גמליאל שהיה הנשיא ובכך חילל את יום הכפורים לשיטתו.

נביא את מקור הסיפור הידוע מתוך המשנה במסכת ראש השנה –

"שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך".

נשים לב, שגם רבי עקיבא תלמידו של רבי יהושע וגם רבי דוסא בן הרכינס, שנחשב אז לגדול-הדור והזקן ביותר בין התנאים ונחשב כרבו של רבי יהושע, נדרשו לשכנעו שיציית לרבן גמליאל. הם ראו אותו במצבו הקשה ודיברו על ליבו. הם לא ניסו להצדיקו ולא ניסו לפייסו, אלא אמרו לו דברים כדורבנות, כדי שיבין שאין לו ברירה וטוב שינהג כך. וזה לשון המשנה בהמשך –

"הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר אמר לו: 'יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר (ויקרא כ"ג) 'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם' - בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו".

רבי עקיבא אומר לרבי יהושע במילים ברורות ופשוטות – ראה! זו ההלכה, בין שרבן גמליאל צודק בין שלא, וגם אם הוא טועה יש לנהוג לפיו בהיותו הנשיא וכך קובעת התורה.

כך כתב הרמב"ם להלכה (סוף פ"ב מהלכות קידוש החודש) –

"אף על פי שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבור מסור אלא להם. ומי שציווה לשמור המועדות הוא ציווה לסמוך עליהם. שנאמר אשר תקראו 'אתם'...".

במילה 'אתם' חסר וא"ו ללמדנו - אתם בית הדין המוסמך של עם-ישראל ואתם קובעים את התאריך ולא בית דין של מעלה.

וכפי שמופיע בברייתא (ראש השנה דף כ"ה:) –

"א"ל רבי תרשני לומר לפניך דבר אחד שלימדתני. א"ל אמור! א"ל הרי הוא אומר אתם, אתם, אתם, ג' פעמים. אתם אפי' שוגגין, אתם אפי' מזידין, אתם אפי' מוטעין, כלשון הזה א"ל עקיבא נחמתני נחמתני!!".

נשים לב, שרבי עקיבא בא לרבי יהושע שהיה רבו ואילו רבי יהושע לא הסתפק בכך אלא הלך לרבי דוסא שהיה התנא הכי זקן וכל גדולי ישראל באו להתייעץ אתו בנושאי הלכה וכך עשה גם רבי יהושע –

"בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכים אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר (שמות כ"ד) 'ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל' ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה!!".

רבי דוסא העביר כאן מסר עם חשיבות לדורות - אם אנו מערערים על הסמכות של בית הדין של רבן גמליאל, הרי כל המסורת נשברת וכל המבנה של תורה שבע"פ מתמוטט!

הדברים שאמר רבי דוסא לרבי יהושע שונים מאוד ממה שאמר לו ר"ע תלמידו, כי רבי עקיבא דיבר אתו הלכתית, שיש לציית לרבן גמליאל ובית דינו, ואילו רבי דוסא דיבר על ההשלכות הלאומיות והדתיות שיהיו אם נערער אחרי הסמכות של בית הדין.

רבי יהושע התגלה במידת הוויתור העצום שלו ולמרות שלפי דעתו יום הכיפורים חל באותו היום, הוא ציית לרבן גמליאל, משום שגם הוא הבין את המשמעות הלאומית של אי ציות לבית הדין. יתירה מכך - רבי יהושע הלך לרבן גמליאל וציית בלי התחכמויות, אע"פ שיכול היה לבוא רק עם עצמו בלי המקל והמעות שהתבקש, ולומר לרבן גמליאל שמקבל עליו את מה שקבע ובזה היה יוצא ידי חובה, ברם רבי יהושע הבין שמטרת רבן גמליאל היא שהדבר ייוודע בציבור והאירוע הזה ייחרט בדנ"א של עם-ישראל שאין שתי תורות וכשיראו את רבי יהושע עם המקל והמעות ילמדו שיש לקבל את פסק הדין של הנשיא רבן גמליאל בלי לערער אחריו.

המשנה טורחת לספר מה הייתה התגובה של רבן גמליאל, כשראה את רבי יהושע בא אליו, כי יש לזה חשיבות עצומה לכל בעלי המחלוקות. וכך ממשיכה המשנה –

"נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל...עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו. אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי בחכמה ותלמידי שקבלת דבריי..." (ב', ט').

רבן גמליאל העריך מאוד את מה שעשה רבי יהושע, משום שרבי יהושע יכול היה שלא לחלל את יום הכיפורים לפי חשבונו ולעשות שני ימי כיפור, וכן רבי יהושע גר רחוק מרבן גמליאל וחילל את החג לפי חשבונו ביציאה 'מחוץ לתחום', למרות שגם כאן יכול היה לקחת מקל ומעות בעירו של רבן גמליאל, או כל התחכמות אחרת כפי שכתבנו לעיל, ובכל זאת עשה מעשה אמיץ וחילל את החג לפי חשבונו.

יש גם לציין, שרבן גמליאל הקפיד על כבודו של רבי יהושע ולא גזר עליו לעשות את יום הכפורים אצלו, משום שלא רצה לפגוע במעמדו של רבי יהושע שהיה אב"ד בעירו [במאמר זה אינני רוצה מקוצר היריעה לכרוך את כל המחלוקות שהיו בין רבי יהושע ורבן גמליאל, עד שרבן גמליאל הודח מתפקידו וכו', למרות שכמובן היחסים בין שני גדולי ישראל הם גם הרקע לכל מה שהתרחש ביניהם].

האירוע השני, שגם הוא לענ"ד ידוע ומפורסם, מופיע בגמרא (שבת קכ"ז:) והתרחש בערב יום הכפורים בדרום הארץ.

הגמרא מספרת על אדם עני, תושב הגליל העליון, שהשכיר עצמו אצל יהודי בדרום הארץ למשך שלש שנים ולאחר שנים אלו יחזור לביתו בגליל עם החיסכון הכספי שצבר במשך אותם שנים. וזה לשון הגמרא –

"...ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות!! אמר לו: תן לי פירות - אמר לו: אין לי!! תן לי קרקע - אין לי!! תן לי בהמה - אין לי!! תן לי כרים וכסתות - אין לי!! הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש".

עד כאן הסיפור המקומם הזה. אדם עזב את משפחתו למשך שלש שנים רק כדי להביא אוכל הביתה, בעל הבית לא נותן לו כלום, והפועל – הוא שותק ולא אומר כלום, לא מתחנן על נפשו, לא כועס ורק הולך הביתה בפחי נפש.

המשך הסיפור המופיע שם בגמרא התרחש לאחר חג סוכות –

"...לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו [=של הפועל]. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות, במה חשדתני? - אמרתי: שמא פרקמטיא בזול הזדמנה לך, ולקחת בהן. - ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני? - אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. - בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? - אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. - ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? - אמרתי שמא אינן מעושרות. - ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? - אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. - אמר לו: העבודה!!! כך היה!!...ואתה, כשם שדנתני לזכות - המקום ידין אותך לזכות".

סיפור מדהים וקשה כאחד! שהרי גם אם הפירות אינם מעושרים, יכול היה לתת לו פירות אחרים במקום אלה, או לעשרם, או לתת לו ושהוא כבר יעשרם בביתו. וכן לכל מה שביקש הפועל יש הרבה פתרונות שבעל הבית היה יכול לעשותם לטובת הפועל [ועיין בחידושי אגדות למהרש"א, ששואל על כל פרט ועונה וכן באופן כללי תירץ, שמכיוון שהיה ערב יום הכפורים והפועל מיהר לביתו בצפון, הרי לא היה זמן לטפל בנושא, עיי"ש ועדיין קשה...].

אין לי ספק, שבימינו היה הפועל הזה נחשב ל'פראייר' ו'לא יוצלח', שלא עומד על דעתו ואילו בעל הבית היה נחשב ל'נצלן' הפוגע באנשים החלשים בחברה. ברם,  אם ננסה להכיר את האנשים שעומדים מאחורי הסיפור, נגלה שמדובר ב'אנשי מופת'. חז"ל, המספרים לנו את הסיפור הזה, מביאים דגם קיצוני ורף גבוה מאוד של לימוד זכות, ויתכן שזו הסיבה מדוע לא מופיעה לנו בגמרא זהותם של בעל הבית והפועל, כדי שלא נאמר – טוב, הם באמת היו אנשים מורמים מעם...

אכן, אין זה אומר שכל אחד יכול וצריך להתנהג ככה, ברם יש לנו כאן המחשה עד להיכן אפשר להגיע בלימוד זכות, אז בוודאי שבמקרים יותר פשוטים כל אחד יכול להתאמץ ולמצוא זכות על השני.

ראוי לגלות ולחשוף בפניכם, שלדעת ה'שאילתות' שכתב רב אחאי גאון, אותו מביא בתשובה סימן ס"ג רבי מנחם עזריה מפאנו [מקובל ורב חשוב שחי באיטליה לפני כארבע-מאות שנה] המעסיק בדרום היה לא אחר מאשר רבי אליעזר בן הורקנוס והפועל שהגיע מהגליל היה עקיבא שלימים הפך לרבי עקיבא. כמובן שיש לציין, שרבי עקיבא היה נשוי אז לרחל אבל עדיין היה עם-הארץ, שאמר שאם יתנו לו תלמיד חכם ישכנו כחמור. ורבי אליעזר בן הורקנוס, שלא נתן לו מעושרו, שהיה מוגבל משום שאביו הורקנוס העשיר הדיר אותו בתחילה מנכסיו בגלל שלמד תורה...

הרמ"ע מפאנו כתב, שאמנם רבי עקיבא היה אז עם-הארץ, אבל כבר אז הצטיין במידות המעולות שהיה הבסיס לאישיותו ואת זאת ראתה וקלטה רחל, שראתה שהוא 'מעולה וצנוע'. חשוב לציין, שה"חת"ם סופר" שהביא את דבריו של הרמ"ע מפאנו, העיר שאע"פ שהיו אז לרבי עקיבא מידות טובות זה עדיין לא מנע ממנו לשנוא תלמידי חכמים, כפי שאנו רואים בדורנו אנשים שיש להם מידות טובות ולצערנו שונאים בני תורה ותלמידי חכמים.

שני סיפורים – יש שיאמרו קיצוניים – אלו, בעצם מלמדים אותנו להבין את מהותו של יום הכיפורים, שהוא בעיקר יום של תשובה על עבירות של בין אדם לחברו [ועיין מאמרנו "נוסח הוידוי בין אדם לחבירו" בספרנו 'אעירה שחר' חלק א' עמוד 187].

בסיפור הראשון על רבן גמליאל ורבי יהושע למדנו, שאפילו גדול בתורה עתיר זכויות שבטוח בצדקתו במאת האחוזים, הרי זו גדולתו בעצם יום הכיפורים לוותר על עמדותיו ועקרונותיו למען השלום והאחדות וביסוס ההיררכיה ההלכתית לדורי דורות. ובסיפור השני על בעל הבית והפועל למדנו, שאין דבר יותר גדול מאשר לדון את הזולת לכף זכות על ידי דוגמא אישית.

חשוב להוסיף, שעל האדם להתנהג באופן הזה כחלק מהאישיות שלו בכל יום ובאורח חייו ולא רק מפני שמובטח לו שגם יזכה לשכרו בצדו. וכך הגמרא עצמה מסכמת את התנהגותו של האיש מהגליל, הדן את חברו לכף זכות, ששכרו הוא שדנין אותו גם כן לכף זכות.

המהר"ל (חידושי אגדות על מסכת שבת) טוען, שזו היא הנורמה האלוקית לכל מעשה טוב ומצד הדין זכאי שידונו אותו לכף זכות, וזה לשונו –

"...כי דבר זה ראוי להיות מצד כי בכל מדה שהאדם מודד מודדין לו...ואם כן מכל שכן [שראוי שיהיה זה בדין], שהדין הוא מדה יותר מכל המידות שבעולם, שכאשר הוא מודד מודדין לו, ובדין שדן דנין אותו, ולפיכך כאשר דן לכף זכות והוא מידה ישרה טובה ראוי שיהיה נמדד במידה זאת לגמרי, לפיכך אמר הדן את חברו לכף זכות דנין אותו לכף זכות".

נסיים בתפילה לבורא עולם, שידון את עם-ישראל לכף זכות ואת מדינת-ישראל לכף זכות, לשלום ובטחון, ונזכה להשמדת כל אויבנו וכל החיילים יחזרו לביתם לשלום ונזכה לשחרר את כל החטופים שישובו במהרה לביתם, אכי"ר.

גמר חתימה טובה ושנה טובה לכל בית ישראל!