צירי לידה פרטיים ולאומיים - לפרשת תזריע ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

השבוע ציין עם-ישראל את 'יום השואה והגבורה', יום קשה לכל מי שנושא השואה הוא חלק מזהותו האישית והלאומית ובוודאי לשורדי השואה, המתמעטים והולכים. גם לי, כבן לשורדי שואה, יום זה הינו יום משמעותי, חשוב, מרגש ומיוחד, יום שמציף בי שוב גלים סוערים של עיסוק בשואה.

באופן סימבולי, בשבוע זה אנו מציינים את ה'יארצייט' של אבי-מורי ר' יהודה-אריה וקסלר זצ"ל, שנפטר בכ"ט ניסן לפני י"ד שנים, יומיים לאחר ציון 'יום השואה'. אבא ז"ל, שנשא מספר על זרועו ועבר את שנות השואה כמעט מתחילתה, בהיותו בן י"ז שנים בלבד, נשאר יחידי מכל משפחתו הענפה, ואך סמלי הוא שהחזיר את נשמתו בתאריך כה משמעותי. כשהספדתי אותו ליד מיטתו, הוספתי ליד שמו את המילים הי"ד, כפי ששמענו שכך הספיד רבה של קוממיות הרב מנדלסון את כל מי ששרד והלך לעולמו, ואמר שהקב"ה ינקום את דמו שנשפך בשנות השואה. אמנם, אבא זכה לאריכות ימים ונפטר בגיל צ', אך כל חייו היו זיכרון למשפחתו הנפלאה, שאותה לא שכח לרגע אחד, והמשיך את חייו בשמחה ובבניה של משפחתנו.

בשבוע הבא עם-ישראל יחגוג ע"ח שנים לעצמאותה של מדינת-ישראל ואי אפשר שלא לחבר בין הטרגדיה של השואה לבין נס הקמת המדינה והתפתחותה במשך השנים, למרות מלחמות רבות ולמרות שאויבנו לא התייאשו עד עצם היום הזה מלנסות ולהשמיד אותנו, כפי שאמרנו ב'הגדה של פסח' - "בכל דור ודור עומדים  עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". אך עתה, בזכות צבא ההגנה לישראל, ההצלה של כלל-ישראל היא בידינו וכמובן בסייעתא-דשמיא, ואמנם יש עדיין כאב לא מועט, אך אין מה להשוות למה שקרה לנו בעבר. היכולת להילחם ולהגן על עצמנו, זו היא 'אתחלתא-דגאולה', כפי שנהג לומר מורי ורבי הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל.

בפרשתנו, שיוצאת תמיד בימים הסמוכים ל'יום השואה והגבורה', התורה עוסקת בהלכות הקשורות ליצירת חיים חדשים והמחויבויות של האישה היולדת לאחר מכן. הפעולה המשמעותית ביותר שעל היולדת לעשות, היא להביא קרבן בסופם של ימי ההיטהרות לאחר לידת בן או בת, כפי מספר הימים שקבעה התורה.

שאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי –

"...מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן. מתקיף לה רב יוסף: והא מזידה היא, ובחרטה תליא מילתא! ועוד, קרבן שבועה בעי איתויי!" (נדה ל"א:).

הגמרא אינה עונה לשאלת רב יוסף, שהרי קרבן חטאת מביאים כאשר אדם חוטא בשוגג וכאן היא מזידה ולא נשבעת בטעות?

לעניות דעתי, הגמרא לא ענתה משום שגם מצב זה לא נקרא 'מזיד', משום שהיא נשבעה בגלל הצער והכאבים העזים שהיו לה בזמן הלידה, ולכן אח"כ מתחרטת, ואולי אפילו אפשר להגדיר זאת כשוגג קרוב לאונס.

כנראה שזו הסיבה, שב'מדרש אגדה' (פרק י"ב פסוק ו') מוסיף ומדגיש בעל המדרש שתי מילים בדברי רבי שמעון - 'מרוב צער' - היא נשבעת בגלל הצער, וכאשר יעבור הצער היא מתחרטת ולכן מביאה קרבן.

רבי מנחם ריקאנטי מחכמי איטליה, מקובל ופרשן על התורה, שחי לפני כשבע-מאות שנה, טוען שחטאת לא באה רק על חטא. הוא מביא אמנם את דברי חז"ל שלעיל, אך כותב –

"לפי האמת נראה לי סוד הענין על חטא נחש הקדמוני כטעם חטאת חובה, ובמקומו יתבאר בגזירת השם".

לדעתו, היולדות מביאות קרבן חטאת על חטא האישה הראשונה, חווה, כשחטאה עם הנחש הקדמוני.

יש לזכור, שבימים ההם עד לפני זמן לא רב, לא היו זריקות 'אפידורל' להפחית את הכאבים, וכיום יולדות רבות נעזרות ב'אפידורל'. יש לציין, שהעולם הנוצרי אסר בעבר להשתמש בחומרי הרדמה מעין זה, משום הפסוק 'בעצב תלדי בנים' ולכן על היולדת לכאוב ולהצטער בלידה.

מי ששחרר את העולם הנוצרי מתפיסה זו לפני כמאה-וחמישים שנה, היה רב אורתודקסי מקנדה בשם הרב פרופ' אברהם דה-סולה, שנעזר בפירוש הרד"ק והוכיח, כי בתנ"ך השורש ע.צ.ב לא משמש רק לתיאור כאב או צער, אלא עצב מלשון עיצוב ויצירה (כמו בפסוק אחר מבראשית ה' כ"ט), שמראה שהעצב הוא משהו פרודוקטיבי. ההסבר הניח את דעת הנוצרים הזועמים, ובעקבותיו אף שונה תרגום התנ"ך לאנגלית בפסוק 'בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים', ובמקום המילה 'sorrow' נכתב 'labor' – המילה המשמשת לתיאור לידה עד היום. 

היולדת מביאה גם כבש כקרבן עולה וגם קרבן חטאת מן העוף. שני קרבנות אלו שונים במטרתם, כפי שכותב הרש"ר הירש, שקרבן העולה נעשה אחרי קרבן החטאת, למרות שלפי סדר הכתובים הוא מופיע ראשון [ועיין זבחים צ. וברש"י ותוס' שם], הרי קרבן העולה בא לאחר שהשתחררה מהכאב והסבל של הלידה –

"...תמסור לה' את כל כוח חייה במרץ מחודש, תשאף אל רום מעלת התפקיד, שהוטל עליה כאשה וכאם, בכל ישותה תפרנס שלהבתיה של אש-דת לעשות 'נחת רוח' לפני ה'...".

ברם, כפי שנכתב לעיל, ממשיך הרש"ר הירש –

"יש להקדים חטאת עוף לנדר העולה...בטרם יקדיש את מעשיו לה', ייטהר תחילה מקלות דעת וחולשה מוסרית; ירחץ בניקיון כפיו - ואחר כך יירצו מעשיו יסור מרע - ואחר כך יעשה טוב. אולם עשיית הטוב היא המטרה ומשום כך הזכיר כאן את העולה תחילה...הייסורים הכרוכים בתפקיד חייה לא ישברו את כוחה המוסרי אלא היא תקבל על עצמה ותסבול את הייסורים - מתוך הכרת חובה ולמען ייעודה הנעלה  תשמור על כוחה המוסרי החופשי כדי לקיים אותו תפקיד וכך תהפוך את עצם סבילות הייסורים לכוח מוסרי פעיל".

כפי שפתחנו את מאמרנו, פרשת השבוע חלה בשבוע של 'יום השואה' ופייטן בלתי ידוע מחבר בין צירי הלידה הפרטיים של אישה יולדת לבין צירי הלידה של 'ציון' ועריה ופיוטו המפורסם מופיע בקינות לתשעה באב –

"אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ כְּמוֹ אִישָּׁה בְּצִירֶיהָ 

וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ

עֲלֵי אַרְמוֹן אֲשֶׁר נֻטַּשׁ בְּאַשְׁמַת צֹאן עֲדָרֶיהָ 

וְעַל בִּיאַת מְחָרְפֵי אֵל בְּתוֹךְ מִקְדַּשׁ חֲדָרֶיהָ

עֲלֵי גָלוּת מְשָׁרְתֵי אֵל נְעִימֵי שִׁיר זְמָרֶיהָ

וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ כְּמוֹ מֵימֵי יְאוֹרֶיהָ 

עֲלֵי הֶגְיוֹן מְחוֹלֶיהָ אֲשֶׁר דָּמַם בְּעָרֶיהָ

וְעַל וַעַד אֲשֶׁר שָׁמַם וּבִטּוּל סַנְהֶדְרֶיהָ...".

הגאון הרב יוסף-שלמה כהנמן זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', היה שורד שואה. מסופר עליו, שנשלח יחד עם רבה של קובנה לארצות הברית, כדי לנסות ולהציל את עולם התורה בליטא, אך היות והרב של קובנה חלה בדרך, הבין הרב כהנמן שאין לו סיכוי להשיג משהו אצל האמריקאים ולכן החליט לנסוע לארץ-ישראל, משום שהזהירו אותו לא לחזור לליטא, כי הליטאים הורגים את הרבנים. הרב כנהמן שלח אגרת לאשתו, שברגע שיגיע לארץ ידאג להוציא אותה מליטא, אך הדבר לא עלה בידו ואשתו ותשעה מתוך עשרת ילדיו נרצחו בשואה.

למרות המכה הקשה שספג וכדי להנציח את ישיבתו בעירו לשעבר, הקים את ישיבת פוניבז' ופעל רבות להנצחת השואה בהקמת בתי ילדים ועוד.

היה זה ביום תשעה באב שנת ה'תש"ז, אחרי תפילת שחרית, כשסיימו לומר קינה מפורסמת זו, אולי הקינה היחידה שאותה הציבור אומר בעמידה ובשירה למרות העצב הניגר ממילותיה. הרב כהנמן נשא נאום ואמר, שהחורבן והגלות  והצרות שאנו עוברים הם רק הכנה לגאולה ול'אורו של משיח' ולכן אנקת הכאב של ציון ועריה הם כמו צירי היולדת, שאחריהם תבוא השמחה, כפי שהיולדת שמחה בפרי בטנה וככל שהכאבים מתגברים יודעת היולדת שהנה קרב הזמן ללידה וגם אנו - ככל שהצרות מתגברות אנו יודעים שהולכים לקראת גאולת עם-ישראל וביאת המשיח.

וכפי שרבי עקיבא שחק, כששועלים הילכו בהר הבית ואמר, שכשם שהתקיימו דברי הנביא אוריה על החורבן, כך יתקיימו דברי הנביא זכריה 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'.

ואכן, זכה הרב כהנמן לראות בתקומת ישראל אחרי החורבן באירופה ולחיות בהקמת המדינה עוד שנים רבות, למעלה משלושים שנה, והלך לבית עולמו בשנת תשכ"ט.

חשוב שנדע ואסור להתעלם מהמסקנות שהסיק הרב כהנמן מאסון השואה. אמנם הוא לא הצטרף ל'תנועת המזרחי', אך הקפיד שבישיבת פוניבז' בראשותו, הפאר של עולם התורה החרדי, בכל יום העצמאות התנופף דגל המדינה בראש התורן של הישיבה. ושמעתי מהרב ניסן קפלן, שהיה ר"מ בישיבת 'נתיב מאיר' בה למדתי, שבהיותו תלמיד בישיבת  פוניבז', שלחה אותו הרבנית כהנמן בבוקר מוקדם לבדוק שפרחחים לא הורידו את הדגל בלילה, משום שאם הרב יראה זאת יכאב לו מאוד. נמצאנו למדים, שהרב כהנמן לא תלה את הדגל מאינטרס כלשהוא, אלא הוא שעבר את כל התופת בשואה ידע להעריך את הקמת מדינת ישראל. ידוע, שהוא לא אמר 'תחנון' ביום העצמאות, אך גם לא אמר הלל ושאלו אותו לכאורה על הסתירה, והשיב במילי דבדיחותא "אני נוהג כמו דוד בן גוריון! גם הוא לא אומר תחנון וגם לא הלל...".

הרב כהנמן זצ"ל, שראה באסון השואה גם את צירי הלידה של גאולת ישראל, התבטא פעמים רבות שאנו נמצאים ב'אתחלתא דגאולה' ולאחר מלחמת 'ששת הימים' פירסם מאמר בירחון 'בית יעקב' בחודש אלול ה'תשכ"ז –

"אחים יקרים ורחימאים! המותר לנו להיות קטנוניים בשעה גדולה ונשגבה זאת? הלא נבוש וניכלם להישאר בדלות ההשגות וקטנות המוחין בתקופה הרת פלאות, כשאנו מוקפים ממש בניסים, ואף עיוור יכול למשש את הניסים בידיים...הניסים והנפלאות התשועות והנחמות והמלחמות, שנתרחשו בארץ הקודש ובעיר הקודש והמקדש, אף אלה שראו זאת בעיניהם, אף אלה שחזו זאת מבשרם ממש, אינם מצליחים להביע את מעמקי רגשותיהם. ואולי מי אשר כמוני נדד באותם הימים על פני קיבוצי היהודים בגלויות, מסוגל יותר לחוש את תעצומת הניסים ולחשוב יותר על פשר המאורעות המופלאים למאוד".

בתפילה גדולה לבורא עולם, שהוא 'בעל המלחמות', 'זורע הצדקות' ו'מצמיח הישועות', שבזכות ימי התשועה הללו ימשיך לשלוח לנו רוח של גבורה, אחווה ושלום בתוכנו ונזכה להביס  את כל אויבנו מסביב ונזכה בשנת השבעים-ושמונה לעצמאותנו להודות ולהלל ולשמוח שמחת עולם בלא צער וכאבים, אכי"ר!

שבת שלום וחג עצמאות שמח!