פרשת תזריע - ענשו של מדבר לשון הרע

כל מי שנוסע בכביש גהה נחשף לשלטים ענקיים, בהם נכתב באותיות של קידוש-לבנה "לשון הרע לא מדבר אלי". בכל פעם שאני חולף עם מכוניתי ליד השלט, אני תוהה ביני לבין עצמי, האם אמירה זו מתארת מציאות אידאלית , ש'לשון-הרע' לא עושה לאדם טוב וכאדם איננו מעונין בכך , אבל במחשבה שניה, נראה לי שלצערנו ישנם אנשים, המרגישים ונהנים לשמוע קצת 'לשון-הרע' ו'רכילות' ויש אפילו המרגישים שזה הולך טוב עם כוס קפה…. ה' ישמרנו ויצילנו.

פרשתנו, וכן הפרשה הבאה פרשת 'מצורע', מלמדות אותנו, שבני אדם עלולים להיכשל ב'לשון-הרע'. יתרה מזו, התורה חושבת, שיש לטפל במדברי 'לשון-הרע'  אפילו בצורה נחרצת, כאשר אנשים אלו 'זוכים' להיחשף בפומבי על כך שדברו 'לשון-הרע' והם נגועים בנגע צרעת.

יוצא דופן הוא הטיפול באדם שנטמא על ידי נגע צרעת. הכתוב אומר "כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶה מוֹשָׁבֽוֹ" [ויקרא י"ג, מ"ו]. וכבר שאל רש"י בשם רבותינו, מה הסיבה שהוא מורחק מהקהילה – "מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד?" – ועונה על כך רש"י – "הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל". יש כאן 'מידה כנגד מידה'. האדם הזה גרם על ידי 'לשון-הרע' לנתק ולפירוד בין בעל לאשתו או בין חברים, לכן התורה נותנת לו להרגיש מנותק מאחרים, או בלשון הגמרא "לפי ששלח מדנים בין אחים בלשון הרע וגרם לישב לזה לבד ולזה לב" [ערכין ט"ז ב']. העונש כל כך חמור, שאפילו בקרב טמאים אחרים אינו יכול לשבת, כדברי הגמרא"שלא ישב טמא אחר עמו" [זבחים קי"ז א']. אמנם, בערים שאינן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון יכולים לשבת, אבל עדיין יהיו מנותקים ממשפחתם [עיין רש"ר הירש תזריע פרק י"ג פסוק מ"ו].

התורה מתייחסת בחומרה רבה לאדם שדיבר 'לשון-הרע' ועל כן נוסף על כך שנגזרה עליו בדידות, שאין ספק שזה אחד העונשים הכבדים שניתן להטיל על אדם, הרי המצורע צריך לנהוג מנהגי אבלות. וכך מנסח זאת ה'אבן-עזרא' [ויקרא פרק י"ג פסוק מ"ה]: "…טעמו כעניין אבל, על כן בגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע. והטעם, שיתאבל על רוע מעשיו, כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע".

הקשר בין 'לשון-הרע' וצרעת נמצא בתורה בשני אירועים, שגדולי האומה היו קשורים אליהם. האחד הוא משה רבינו עצמו – וַיֹּאמֶר֩ יְקֹוָ֨ק ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּֽׁלֶג" [שמות ד']. מה הסיבה לכך שידו של  משה היתה מצורעת? אומרים חז"ל "אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת 'והן לא יאמינו לי', ואני יודע שהן מאמינים בני מאמינים, דכתיב 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה' (בראשית ט"ו, ו'), חייך שאתה לוקה בצרעת, שכל המוציא שם רע על חבירו לוקה בה, שנאמר 'זאת תהיה תורת המצורע' (ויקרא י"ד ב'), המוציא רע, לפיכך 'והנה ידו מצורעת כשלג'" [פסיקתא זוטרתא שמות פרק ד' סימן ו'].

האירוע השני היותר מפורש בתורה התרחש עם מרים, אחות משה, בו הכתוב מספר לנו במפורש שדברה לשון הרע עם אהרון על אחיה משה – "ותְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל־אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח"  וכן הלינו על כך, שגם ה' דבר "וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְקֹוָק הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְקֹוָֽק" והתוצאה הייתה "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל־מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָֽעַת" וכדברי המדרש אגדה "לפי שעל לשון הרע נגעים באים לאדם".

כמובן שאסור לנו לטעות ולהתבלבל, שהרי מדובר בנביא-הנביאים, משה רבנו, ובאחותו מרים הצדקת. התורה רוצה ללמדנו, שאפילו עם צדיקים מדקדקים בענין 'לשון-הרע', למרות שאצלם אין ספק שזה היה חד פעמי.

יחסם של חכמינו למדבר 'לשון-הרע' הוא מהחמורים ביותר לגבי עבירה שנראית בעיני הבריות כדבר קל, שהרי כשהאדם מדבר על רעהו, לא מזיקו בידיים ולא ניכר בחוץ במה הוא הזיק, אבל חז"ל הבינו שהפגיעה בזולת על ידי דיבור היא פגיעה קשה ביותר ולכן אומר רב חסדא בשם מר עוקבא "כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם".

לא זכורה לי התבטאות כה חמורה כלפי אדם חוטא, שהקב"ה כביכול מרחיק אותו מעולמו. מלבד ענשו של מדבר 'לשון-הרע' המפורש בתורה שהוא חמור לכשעצמו, הרי חז"ל הרחיבו את היחס אליו עד כדי כך, שראוי לסקול אותו באבנים – "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע. ראוי לסוקלו באבן" [ערכין ט"ו ב']. המצורע היה סובל מדחייה חברתית בצורה קיצונית ביותר והיה נחשב לאדם שמזהם את הסביבה וכך אומר המדרש "ד"א, 'זאת תהיה תורת המצורע' – הדא הוא דכתיב (איוב כ) 'אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע'…'כגללו לנצח יאבד' – מה גללים הללו מזוהמין אף הוא מזוהם". ובהמשך דברי המדרש אנו רואים, שחכמים אסרו אף ללכת בסביבתו של המצורע – "ר"י אומר: אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות ור"ש אמר אפי' מאה אמה ..ר' אמי ור' אסי לא הוו עיילי למבואות של מצורע" [ויקרא-רבה פרשת מצורע פרשה ט"ז].

יש לציין, שהרמב"ן תולה את סיבת הרחקתו של המצורע מהחברה וגוזרת עליו התורה שישב בדד, משום החשש שהוא עלול להדביק את הסביבה במחלתו. הרמב"ן לא מתייחס לסיבת ההרחקה כ'מידה כנגד מידה', אלא יותר בסכנה הבריאותית שהוא מהווה, תהיה הסיבה אשר תהיה לצרעתו. וזה לשונו של הרמב"ן – "וכן אמר הכתוב במצורע (להלן יג מו) 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו', ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים (דברים כג יא) 'ויצא אל מחוץ למחנה' לא יבא אל תוך המחנה, כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים" [ויקרא פרק י"ב פסוק ד']. וכן כותב ה'חזקוני', שהרחקתו הוא מהחשש שידביק אנשים שבאים אליו "מחוץ למחנה מושבו שחולי זה ידבק על בני אדם הרגילים אצלו" [ויקרא פרק י"ג] וכן כותבים גם דעת זקנים מבעלי התוס' ומוסיפים, שמטרת ההרחקה של אותו אדם הוא גם מאשתו על רקע רפואי, למנוע מהם יחסי אישות – "…'בדד ישב', לפי שאותו חולי מתפשט בבני אדם הרגילין אצלו וגם אסור בתשמיש המטה לפי שהוא קשה לה".

בתורת החסידות מצינו גישה מאוד מיוחדת לעונש הקשה שהוטל על המצורע לשבת בבדידות ולהיות מנותק ממשפחתו ומכלל החברה. אין זה עונש לשם עונש ואינה רק מטעם 'מידה כנגד מידה', אלא יש כאן אמצעי לתיקון עצמי. הישיבה בבדידות היא הזדמנות לעשות 'חשבון-נפש', לבדוק היכן טעה וכיצד יכול לתקן את דרכו. דרך תשובתו תשפיע ותתקן את החברה כולה. וכך מצינו בספר "תפארת שלמה" של רבי שלמה רבינוביץ (האדמו"ר הראשון לחסידות ראדומסק, נפטר לפני 150 שנה) – "…שציוותה התורה לישב שם בדד וישכיל בדעתו כי לא לחינם הוא זאת, רק כדי להעלות בתשובתו הנכונה גם שאר הנדחים דמעת העשוקים".

הגישה החסידית מביאה אותנו לחשיבה, שהרחקתו מהחברה של המצורע היא לא סוף פסוק, אלא אמירה חברתית ותמרור אזהרה לחברה הדורשת תיקון וחידוד מסרים, כדי לא להגיע למצב של חברה הדוברת 'לשון-הרע' כחלק מהחיים החברתיים שלה. וכבר בגמרא הציעו דרכים, כיצד האדם לא ייפול לאווירה של דיבור סרה בזולת וכיצד נמנע מלהגיע לדבר 'לשון-הרע'. והעצה הראשונה היא, שהשיח החברתי יהא בנושאים של תורה וערכים, וזה לשון הגמרא " מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא – יעסוק בתורה, שנא': 'מרפא לשון עץ חיים', ואין 'לשון' אלא לשון-הרע, שנאמר: 'חץ שחוט לשונם', ואין 'עץ' אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'". ומה יעשה אדם, המתקשה ללמוד ולעסוק בסוגיות תורניות מורכבות? – גם לו מציעה הגמרא פתרון בתחום המידות והיא 'ענווה', שלדעת חז"ל מספר 'לשון-הרע' יש בו גאווה אישית, המביאה אותו למצוא חסרונות אצל הזולת –  "…אם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר: 'וסלף בה שבר רוח'".  

לפני שנים רבות, בהיותי תלמיד ישיבת ההסדר בכרם ביבנה, נהג צה"ל לקחת את החיילים הקרביים לערוך סדרים ביחידות מרוחקות ובאזורים שעורכי סדר אזרחיים לא הורשו או לא רצו לבוא. התכנסו כל החיילים במחנה תל השומר, ואני נזכר כיצד הגיע מי שהיה הרב הראשי לצה"ל הרב שלמה גורן זצ"ל  ונתן לנו 'טיפים', כיצד למשוך את לב החיילים בסדר הצבאי. בין שאר הדברים, דיבר הרב גורן על אכילת הכרפס ומהותו ואז הפתיע אותנו ואמר, שכרפ"ס ראשי תיבות של – כלל ראשון פה סגור . וכמובן, שכוונתו הייתה למשוך את לב החיילים, שהרי זו גם סיסמת הצנזורה הצבאית ואילו בליל הסדר הכלל הראשון הינו 'פה-סח', שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

ניתן לקחת זאת אף ככלל לכל החיים, שהכלל הראשון לא להיכשל בדיבור לא נכון ב'לשון-הרע' וב'רכילות' זה על ידי  'פה סגור', כמאמר חז"ל "סייג לחכמה – שתיקה" ועוד מאמרים רבים המשבחים את השתיקה. כדברי  המשנה "שמעון בנו אומר, כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה; ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה; וכל המרבה דברים, מביא חטא" [אבות].

נסיים בתפילה ובתקוה, שנעמוד במשימה החשובה של זהירות מופלגת בכל מה שיוצא מפינו וכך נזכה שבחודש ניסן הממשמש ובא גם ניגאל בע"ה.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה