לפיכך אנחנו חייבים להודות – לחג הפסח ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

כל קטע, מילה ומשפט ב'הגדה של פסח' משמעותיים וחשובים ולא יהיה זה מוגזם לומר שההגדה על כל חלקיה ופרטיה בנתה וביססה ועיצבה את הבית היהודי ואת הסיפור היהודי. דורות על גבי דורות של יהודים מתחנכים לאורה של ההגדה, גדולים וקטנים, נשים וגברים, זקנים וצעירים, קוראים שוב ושוב את אותן מילים עתיקות שנה בשנה ומתרגשים ושמחים להיות חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא 'ליל הסדר'.

אני מבקש לשתף את הקוראים, שעבורי אחד הקטעים המרגשים והמשמעותיים ביותר בהגדה, הן אותן מילים הלקוחות מהמשנה במסכת פסחים (י', ה'), וזה  מבחינתי המסר העיקרי של 'ליל הסדר' עבור כל העם היהודי ברחבי העולם ובמיוחד כאן בארצנו הקדושה.

כוונתי לקטע שנאמר ממש לפני קיום מצוות אכילת מצה ואכילת מרור וסעודת החג, כשאנו אומרים בשמחה ובקול רם –

"לפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ".

מה מרגש אותי כל כך במילים אלו יותר מכל קטע אחר בהגדה?

ראשית, נושא 'הכרת הטוב' עבורי הוא אחד הערכים החשובים ביותר, שהשתדלתי כל חיי לאמץ ולהנחיל - בראש ובראשונה לעצמי ואחר כך לילדיי ולתלמידיי. 'הכרת הטוב' היא יסוד היסודות של תורה וכל המכיר בטובתו של חברו מכיר בטובתו של הקב"ה, ולהבדיל - כל  הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של הקב"ה.

חז"ל למדו זאת במדרשים בכמה מקומות ומביא זאת רבנו בחיי בפירושו בתחילת ספר שמות על הפסוק 'אשר לא ידע את יוסף' –

"כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה, שהרי כתיב 'אשר לא ידע את יוסף' ובסוף אמר (שמות ה) 'לא ידעתי את ה'...', משל למה הדבר דומה? לאדם שרגם איקונין של דוכוס, אמר המלך: התיזו את ראשו, למחר עושה בי כן...".

מניסיוני במהלך שנותיי הרבות במלאכת החינוך, שכאשר תלמיד צעיר ניגש אלי עם שאלות באמונה ומרגיש ירידה באמונתו, הנקודה הראשונה שראיתי צורך לחזק אצלו זו מידת 'הכרת הטוב', ראשית כלפי הוריו ואחר כך כלפי חבריו, מוריו ובכלל כלפי כל אדם וכלפי כל אירוע. כשאדם מפתח אצלו את תודעת 'הכרת הטוב', הרי הוא מלא תודה על כל מה שיש בעולם, בין מעט בין הרבה, ומודה לקב"ה על כל נשימה ונשימה ועל כל פרח ופרח.

וזה מה שכתב 'ספר החינוך' על מצוות כיבוד הורים, שהיא הדרך להגיע לאמונה, וזה לשונו (פרשת יתרו מצוה ל"ג) –

"משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו ברוך הוא".

זו היא סיבת ההתרגשות שלי בקריאת הקטע - "לפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ" - כי להבנתי כל הערב החשוב והמיוחד הזה הוא להגיע לתובנה של חובת הכרת הטוב ורק אז אפשר לגשת לסעודה.

המיוחד בליל הסדר, שזו לא אמירה של אדם בודד, אלא באותם רגעים בכל העולם היהודי משמיעים את ההצהרה הזו - והלא דבר הוא!!!

וביתר ביאור, אדם יכול לשבת בליל הסדר וללמוד, לקרוא, לשמוח ולהבין את משמעות חג הפסח כחג החרות וחג האביב, אולם בעל ההגדה כאן חושב שזה לא מספיק לקרוא ולדעת את סיפור יציאת מצרים ולכן מביא את דברי המשנה בפרק עשירי ומציב בעצם נורמה ושאלה אתגרית לכל יהודי - מה אתה עושה באמת עם מה ששמעת וקראת והבנת? האם בכל מה שעבר על עם-ישראל מאברהם אבינו דרך יציאת מצרים ועד קבלת התורה, הסתפקת רק באמירה לעצמך ולאחרים של 'כל הכבוד' וזהו?

אז מה כן צריך לקחת מאירוע הגדול הזה?

מה שהקב"ה דורש מאתנו הוא להכיר טובה ולהודות על כל מה שעשה למען עם-ישראל. לא רק להכיר טובה בהרגשה, אלא עלינו לבטא זאת בקול רם לעצמנו  ולסובבים אותנו. המשנה נוקטת תשעה לשונות של תודה - לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס.

ערך 'הכרת הטוב' הוא לא רק ענין פרטי של אדם שנעשתה לו טובה והוא יודע להכיר טובה למי שעשה לו טובה, אלא יש כאן תביעה שעם שלם יקום ויודה על כל מה שנעשה עבורו.

מאמר זה נכתב בעיצומה של המערכה נגד איראן וחיזבאללה במבצע 'שאגת הארי', כאשר צה"ל מכה חזק באויב האיראני המכריז מעל כל במה שהוא רוצה להשמיד את מדינת-ישראל ולכך התכונן למעלה מארבעים שנה, השקיע מיליארדים של דולרים בכלי משחית והטמנתם עמוק באדמה, בנה סביב מדינת ישראל אויבים הקשורים אליו וניזונים ממנו, אך בחסדי שמים אנו מכים גם בהם חזק מאוד. לצערנו, במלחמה זו אנו גם משלמים מחירים כבדים, בנפש וברכוש, והדבר כמובן מצער וכואב מאוד, אך עם זאת חובה עלינו להכיר טובה על שזכינו ליכולת ואמצעים לפגוע באויבנו ולהשיב להם מנה אחת אפיים -לאחר אלפיים שנות גלות.

הרב חיים דרוקמן זצ"ל בהגדה של פסח שלו (עמ' 143) כותב –

"כשם שעלינו להיזהר מלהיות כפויי טובה על גאולת מצרים, כך חובה עלינו להכיר טובה לה' על כל הטובה והחסד שעשה ועושה עמנו בדורות האחרונים. הכוונה היא כמובן לתחילה הגאולה, שבימיה אנו זוכים לחיות, הכוללת בין היתר את קיבוץ הגלויות, חידוש השלטון היהודי העצמאי, פיתוח צבא חזק, שליטה על ארץ ישראל וירושלים בראשה".

הדרך בה עם-ישראל מודה לקב"ה בחג הפסח, היא קודם כל בתפילה ובאמירת הלל גם בערב. רק בחג הפסח אנו אומרים הלל בתפילה בליל החג ואחר כך בתוך ההגדה עצמה.

בתוך מזמורי ההלל, שהם למעשה אמירת התודה המרכזית של עם-ישראל כקולקטיב, אנו אומרים קטע קצר מאוד שהוא למעשה הפרק הקצר ביותר בספר תהילים  ובתנ"ך כולו - פרק קי"ז – בו שני פסוקים בלבד –

"הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭קֹוָק כָּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כָּל־הָאֻמִּֽים כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶֽאֱמֶת־יְקֹוָ֥ק לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ".

אמנם פרק זה קצר במספר פסוקיו, אך הוא ענק במסר שהוא מעביר. על כך מספרת  הגמרא (פסחים קי"ח:), כשרבי ישמעאל בנו של רבי יוסי חלה מאוד, שלח לו רבי בקשה האם יכול לשתף אותו בשניים או שלשה דברים ותובנות שאביו רבי יוסי לימדו.

רבי ישמעאל 'הרים את הכפפה' ששלח לו רבי בשאלתו ואמר לו את ההסבר לשאלתו של אביו על הפרק הזה בתהילים - מדוע הכתוב מזכיר שהגויים יהללו את ה' ומה שייך כאן הזכרת הגויים? את עם-ישראל היה צריך להזכיר כאן?

וענה לו, שהגויים משבחים את הקב"ה על הנפלאות שהוא עשה לעם-ישראל, אז בוודאי שאם הגויים יודעים להעריך את מה שהקב"ה עשה לעם-ישראל, אזי ודאי שאנו מצווים לדעת ולהכיר ולהודות על כך שגבר עלינו חסדו.

רבי יעקב קראנץ [תק"א-תקס] הידוע בכינויו 'המגיד מדובנא' נותן על כך משל נפלא כדרכו בקודש - משל לעיוור, שהיה מתנהל בסביבתו הקרובה באופן עצמאי. וכיצד עשה זאת? לכל מקום שהלך, למד את מספר הצעדים שצריך לעבור ואם הייתה פניה ברחוב ספר את הצעדים עד הפניה ומשם עד היעד וכן בדרכו חזרה.

יום אחד כהרגלו החל לצעוד לכיוון חנות המכולת הסמוכה לביתו כדי להצטייד במספר מצרכים בסיסיים. כשעשה את מחצית הדרך נזכר ששכח את ארנקו בבית, על כן חזר לביתו בהתאם לכללי הצעדים שהורגל אליו. מה שלא ידע  אותו סגי-נהור, שמספר ילדים שובבים החליטו באותו יום להתעלל בו ושמו בדרכו קליפות בננה, שכאשר ייתקל בהן ייפול ויחליק ארצה והם כמובן המתינו בצד לראות כיצד זה קורה וליהנות רחמנא ליצלן מהמחזה הנורא. העיוור יצא שוב מביתו עם הארנק למכולת והחל במסלול הקבוע. כמה דקות לפני שהגיע ל'מכשול' שהניחו הנערים, עבר במקום עובר-אורח, ראה את הקליפות והסירם מהרחוב לאשפה במעשה אזרחות  טובה, מבלי שאפילו ידע את המעשה הנורא  שתכננו אותם נערים.

העיוור כמובן לא ידע מה שזממו אותם פוחזים וגם לא ידע שמאן דהוא הצילו מנפילה חלילה וחזר לביתו שמח וטוב לב, מבלי שידע על הנס שקרה לו. היחידים שידעו מה קרה כאן באמת, היו אותם נערים שזממו וראו שלא עלה בידם בזכות אותו אזרח טוב - והנמשל ברור! רק הגויים שזממו בגלוי ובנסתר לעולל לעם-ישראל צרות גדולות, רק הם יודעים להעריך ולהבין ממה עם-ישראל ניצל! לכן  הגויים מהללים את ה', כי הם ראו כיצד גבר חסדו של ה' על עמו.

זו עבודה גדולה להכיר טובה ולהודות לה' על הניסים הגלויים והנסתרים שאפילו איננו יודעים כיצד הקב"ה הצילנו. לכן, אנחנו חייבים להודות לקב"ה, כפי שאנו אומרים בהגדה - בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם!

חג שמח וגאולה שלמה על כל עמו ישראל אכי"ר!