המסעות כתובנות לחיים – לפרשת מסעי ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

כל מי שהיה חבר בתנועת נוער בצעירותו זוכר בגעגוע את המסעות שחווה באותן שנים. לכל מסע היה שם - 'מסע פסח', 'מסע סוכות', 'מסע ארצי' ועוד. גם לאחר מכן בשירות הצבאי היו לנו מסעות - 'מסע כומתה', 'מסע אלונקות' (שממנו חששנו ביותר בגלל הכאבים בכתף) ועוד.

בפרשתנו, הפלא הוא שאין לא כותרת ולא שם למסעות. הפרשה נקראת 'מסעי' סתם, לא ''מסע הענן'' על שם הענן שליווה אותם, או אולי 'מסע האמונה והאהבה', שעליו מעיד הנביא ירמיהו (ב', ב') –

"הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה".

וכפי שמסביר רש"י –

"ומה הוא חסד נעוריך? לכתך אחר שלוחי משה ואהרן מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צדה לדרך כי האמנתם בי".

בפרשתנו אין גם שום כותרות-משנה למסעות הללו, אלא תיאור 'יבש' של רשימת המסעות (וכבר כתבנו על כך במאמרינו 'הכל בראש' וכן במאמרנו 'על מסע הכומתה של עם ישראל' וכן במאמר 'פירוט המסעות לשם מה').

חשוב גם להביא את תשובתו של הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג' פרק נ'), וסברתו היא שהתורה מאריכה בהבאת ארבעים-ושניים המסעות, בגלל סיבה חשובה מאוד, אשר בימינו מקבלת משמעות חשובה ביותר לאור מכחישי התנ"ך למיניהם, שאינם מאמינים שעם-ישראל הלך במשך תקופה כל כך ארוכה במדבר שמם, שאין בו לא מים ולא צמחיה וכו'. וזה לשונו –

"...וממופתי התורה מן הגדולים שבהם, עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה והמצא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים, והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, ואמר בהם גם כן ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, וכתוב בתורה לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, ואלו כלם מופתים גדולים גלויים נראים, וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקים בשאר הסיפורים, ויחשב שעמידתם הייתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו, כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, או להיזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים, ומפני זה הסיר המחשבות ההם כלם, וחזק עניני אלו המופתים כלם בביאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה...".

ברם, עדיין ישאל השואל, המאמין בכל ליבו לכל סיפורי התורה, מדוע לא מוזכר בצורה מפורשת בתיאור המסעות את החניה ליד הר-סיני וקבלת התורה, שהרי  זה לכאורה האירוע המרכזי שהתרחש באותם מסעות ומדוע התורה מתעלמת מכך?

לשם השוואה, ישנו מסע אחד שבו כן התורה מתעכבת במספר פסוקים והמדובר במותו של אהרון הכהן (ל"ג, ל"ז–ל"ט) –

"וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר בִּקְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם: וַיַּעַל֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן אֶל־הֹ֥ר הָהָ֛ר עַל־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק וַיָּ֣מָת שָׁ֑ם בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְצֵ֤את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַחֲמִישִׁ֖י בְּאֶחָ֥ד לַחֹֽדֶשׁ: וְאַהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֧שׁ וְעֶשְׂרִ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה בְּמֹת֖וֹ בְּהֹ֥ר הָהָֽר".

לשאלה האחרונה מדוע לא הוזכר הר-סיני בתוך תיאור המסעות, עונה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל מגדולי הפוסקים בארה"ב בספרו על פרשיות השבוע 'דרש משה' וזה לשונו –

"משום שצריך לחשוב כל יום כאילו עתה ניתנה לא כדבר ישן שכבר ניתנה  בסיני אלא בכל עת יהיו כחדשים".

מובן מדבריו, שתיאור המסעות הוא משהו היסטורי, המתאר את מה שהיה במדבר. מובן, שהיתה בתיאור זה גם הפקת לקחים ומוסר, אבל מעמד הר סיני וקבלת התורה אינם אירועים שהיו רק בעבר אלא נמצאים ומלווים אותנו במסע  החיים שלנו גם כאומה וגם כפרטים ולכן לגבי קבלת התורה המסע ממשיך ולא הסתיים.

נראה לעניות דעתי לומר תשובה כוללת, שהתורה הקפידה שלא לתת כותרת למסעות, על-אף שמטרת המסעות היתה הכנה לקראת הכניסה לארץ-ישראל, כי  התורה ראתה חשיבות בעצם המסע - בתהליך עצמו - ולא רק במטרה להגיע ליעד, לארץ-ישראל ולכן עצם המסע היתה בו כוונה אלוקית. אם היעד היה רק להגיע לארץ-ישראל ולמסע עצמו אין כל כך חשיבות, אזי הקב"ה יכול היה לקצר את המסע ולהתאימו לפי הצורך. וגם כשהתורה מסיימת את ספר במדבר, שכולו תיאור נקודתי של המסע, הייתה יכולה לקצר בסיפור מספר המסעות, אלא ברור שכל האריכות הזו באה לומר לנו, שלתהליך עצמו שהאומה עוברת החל מהיותנו לעם ועד היום, יש חשיבות רבה ומשמעותית.

כמובן, שהתורה מעוניינת שגם נחבר זאת לאירועים שהאדם עובר באופן פרטי, משמחים יותר ומשמחים פחות. כל אירוע הוא חלק מתהליך שעובר האדם בחייו ולא תמיד צריך לשאול מה היעד ומה התחנה, אלא לעצם המסע יש חשיבות.

רבי נח-שלום ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, מחבר הספרים 'נתיבות-שלום' על התורה, שבעוד כשבוע-וחצי ביום ז' באב ימלאו כ"ו שנים להסתלקותו, מביא בספרו על פרשת מסעי (עמוד קפ"ב, ג) בשם האדמו"ר מקוברין, שהגרוע ביותר  הוא כאשר יהודי "רעכט ווי סי איז" - ובתרגום חופשי מאידיש: 'זה בסדר כמו שאני'. אוי לו לאדם שאין לו שאיפות להתקדם ומקבל את עצמו כפי שהוא!

כנגד זה, התורה מאריכה לתאר את המסעות, שבעצם מנחות לנו שלא להישאר ולדרוך במקום ותמיד לשאוף ולנסות ולפעול ולהתקדם ממסע למסע ומאתגר לאתגר.

וכך גם מפרש 'הזוהר הקדוש' את הפסוק על אברהם אבינו – "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית י"ב, ט'), שהלך מדרגה לדרגה וזו גם ההבנה של הפסוק - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ", שזה הייעוד והתפקיד של כל יהודי - ללכת תמיד קדימה. והגרוע ביותר, כאשר מסתפק ומשלים עם מעמדו הנוכחי, כי אין גבול לעליה ולהתקדמות. ומוסיף ה'נתיבות-שלום', שכל הבריאה עצמה מתחדשת בכל יום, כפי שאנו אומרים לפני קריאת שמע "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" ובכל שבוע מתחדשת הבריאה לשבוע נוסף. וכן על ידי 'ראש-השנה' והימים הנוראים ישנה התחדשות לכל השנה כולה.

חשוב להדגיש, שכאשר אנו אומרים שיש להתקדם, זה לא על חשבון החשיבות שיש ליום בו אתה עומד וזה לא סותר את הרצון לצעוד ולהתקדם לקראת העתיד. מנסיוני פגשתי הורים ואפילו אנשי חינוך, שמדגישים את היעד של המתחנכים רק כלפי העתיד ומונעים מהם את חוויות הנעורים ומטיחים בהם שלא 'יבזבזו'  את זמנם על ההווה.

זכור לי, שכאשר שתיים מבנותיי למדו באולפנה של הרב בהר"ן, בשבת הראשונה של כתות ט' הזהיר והדריך הרב בהר"ן זצ"ל את  ההורים, שחשוב מאוד שנתייחס לבנות על מה שעובר עליהן בהווה ולא רק לדרוש מהן שיחשבו וישקיעו את כל זמנן ומרצן על העתיד ובכך יפסידו את ההווה שלהן שזה גיל הנערות רק בשביל העתיד.

סכנה נוספת בגישה זו היא, שכדי להגשים את המטרה אזי עלול להיווצר מצב שכל האמצעים כשרים והמטרה תקדש את כל האמצעים, גם אם הם לא כשרים כל כך, כי כדי להשיג את המטרה שיתכן והיא חשובה וערכית, עלולים להיכשל ולחשוב שמותר לפגוע ולזלזל בכל דבר בדרך למטרה הגדולה. אמנם, היהדות בנויה על ציפייה לביאת המשיח, אך אין בציפייה זו ביטול ההווה.

גם ירמיהו הנביא פנה לגולים ואמר להם לבנות בתים ולא לשמוע לקול מיני נביאי שקר –

"בְּנ֥וּ בָתִּ֖ים וְשֵׁ֑בוּ וְנִטְע֣וּ גַנּ֔וֹת וְאִכְל֖וּ אֶת־פִּרְיָֽ קְח֣וּ נָשִׁ֗ים וְהוֹלִידוּ֘ בָּנִ֣ים וּבָנוֹת֒ וּקְח֨וּ לִבְנֵיכֶ֜ם נָשִׁ֗ים וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיכֶם֙ תְּנ֣וּ אֲנָשִׁ֔ים וְתֵלַ֖דְנָה בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת וּרְבוּ־שָׁ֖ם וְאַל־תִּמְעָֽטוּ וְדִרְשׁ֞וּ אֶת־שְׁל֣וֹם הָעִ֗יר אֲשֶׁ֨ר הִגְלֵ֤יתִי אֶתְכֶם֙ שָׁ֔מָּה וְהִתְפַּֽלְל֥וּ בַעֲדָ֖הּ אֶל־יְקֹוָ֑ק כִּ֣י בִשְׁלוֹמָ֔הּ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם שָׁלֽוֹם" (ירמיהו כ"ט, ה'–ז').

מצאנו גם במשנה באבות את אותה השקפת עולם, שיש לקדש את ההווה בלי כמובן לפגוע באמונה ובתקווה לעתיד. וזה לשון המשנה (ד', י"ז) –

"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".

נסיים בדבריו המתוקים והיסודיים של נכד הבעש"ט, רבי משה-חיים-אפרים מסדילקוב בספרו 'דגל מחנה אפרים' ודבריו נלקחו ממה שכתב על פרשתנו. הוא מתייחס למה שכולם מעירים על כך, שפתיחת המסעות בתורה אינה כתובה כפי שהיינו מצפים בצורה אינפורמטיבית, למשל 'ואלה מסעי בני ישראל', אלא המסעות נפתחו בפסוק מאוד מיוחד –

"וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְקֹוָ֑ק וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם".

ועל כך שאלו כל הפרשנים ודרשו הסבר, מדוע נכתב בתחילה "מוצאיהם למסעיהם" ומיד אח"כ התורה הופכת "ואלה מסעיהם למוצאיהם", הרי דבר זה אומר דרשני?

רבות נכתב על כך, ומבאר בעל ה'דגל מחנה אפרים', שיש כאן תובנה חשובה,  שככל שהאדם מחובר למוצא שלו, כך מסע-חייו טוב יותר, כי הם כל הזמן שואבים את כוחם מהמקור - הוריו, רבותיו ומוריו – וכמובן עקב הבנת היסודות של האמונה היהודית מתוך עיונו. וזה לשונו –

"...וזה יש לומר שמרמז גם כן הפסוק בקיצור נמרץ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' היינו ממקום מוצא ודביקות שלהם נמשך ונתפשט לכל מסע ומסע שלהם ואלה מסעיהם למוצאיהם היינו לרמוז כל מסעיהם שהלכו בהם היו מחוברים ודבוקים להמוצא ומקור שלהם והכל הולך אל מקום אחד כמו הנחל הנמשך ממקור אף שכולו חוץ למקור אך שבראשו הוא מתאחד למקור כנ"ל והמשכיל יבין...".

ונחתום בסיפור חריף, המחזק את התובנה שנאמרה לעיל, שאין למחוק את ההווה בשביל העתיד. אחד מחסידיו הזקנים של הרבי מקוצק סיפר לרבי, שהוא עובד קשה מבוקר ועד ליל כדי להתפרנס. שאל אותו הרבי: "בשביל מי אתה עובד קשה כל כך?". ענה לו החסיד: "בשביל הבן שלי". ביקש הרבי מקוצק שיקראו לבן שלו וכשהגיע שאל אותו הרבי: "האם גם אתה עובד?". ענה לו בן החסיד: "כן, מאוד קשה!". שאל אותו הרבי: "ובשביל מי אתה עובד כל כך קשה?". ענה בן החסיד: "בשביל הבן שלי". קרא הרבי גם לו והלה שהיה בשנות העשרים לחייו גם כן כבר עבד קשה. שאל אותו הרבי: "ובשביל מי אתה עובד?". וגם הוא ענה: "בשביל הבן שלי". נאנח הרבי ואמר: "מעניין מי זה אותו אדם, שבסוף כולם עבדו בשבילו...".

שנזכה לעבוד את ה' גם בהווה וגם לשם העתיד!

שבת שלום ובשורות טובות!