אפליה במצרים - לפרשת וארא

אחת המילים השליליות ביותר בימינו היא אפליה. מילה זו באה לבטא יחס שונה לקבוצה מסוימת או לאדם מסוים, ובדרך כלל רוב המאבקים החברתיים הם נגד אפליה כלשהי, בטענה שכולם שווים ולכל בני האדם מגיע יחס שווה מהזולת.

הפעם ראשונה בה אנו נחשפים למילה 'אפליה' בתורה היא בפרשתנו, ואפליה זו מכוונת להיטיב עם בני ישראל במצרים. יוצר האפליה הזו הוא הקב"ה, כאשר הוא מנחית על מצרים את מכת הערוב ומראש מזהיר את המצרים שחיות רעות שיעלו מן המדבר יסתובבו ויזיקו בכל ארץ מצרים, חוץ ממקום אחד – ארץ גושן – בה גרים בני ישראל. הכתוב משתמש במילה 'אפליה' [הפליה] לומר, שמכת הערוב לא תגיע למקום מגוריהם של בני ישראל. וזה לשון הפסוקים (פרק ח', פסוקים י"ז–כ') –

"כִּ֣י אִם־אֵינְךָ֘ מְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּי֒ הִנְנִי֩ מַשְׁלִ֨יחַ בְּךָ֜ וּבַעֲבָדֶ֧יךָ וּֽבְעַמְּךָ֛ וּבְבָתֶּ֖יךָ אֶת־הֶעָרֹ֑ב וּמָ֨לְא֜וּ בָּתֵּ֤י מִצְרַ֙יִם֙ אֶת־הֶ֣עָרֹ֔ב וְגַ֥ם הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁר־הֵ֥ם עָלֶֽיהָ:(יח) וְהִפְלֵיתִי֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא אֶת־אֶ֣רֶץ גֹּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֤ר עַמִּי֙ עֹמֵ֣ד עָלֶ֔יהָ לְבִלְתִּ֥י הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם עָרֹ֑ב לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ: (יט) וְשַׂמְתִּ֣י פְדֻ֔ת בֵּ֥ין עַמִּ֖י וּבֵ֣ין עַמֶּ֑ךָ לְמָחָ֥ר יִהְיֶ֖ה הָאֹ֥ת הַזֶּֽה:(כ) וַיַּ֤עַשׂ יְקֹוָק֙ כֵּ֔ן וַיָּבֹא֙ עָרֹ֣ב כָּבֵ֔ד בֵּ֥יתָה פַרְעֹ֖ה וּבֵ֣ית עֲבָדָ֑יו וּבְכָל־אֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם תִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵ֥י הֶעָרֹֽב".

ראשית, ננסה להבין מה מקורה ומשמעותה של המילה אפליה. רש"י על אתר מפרש מילה זו כך –

"…מלשון הבדלה, הפרשה והפרדה. 'והפליתי' – והפרשתי, וכן (שמות ט ד) והפלה ה', וכן (דברים ל יא) לא נפלאת היא ממך. לא מובדלת ומופרשת היא ממך".

מאידך גיסא, מצאנו בפסיקתא זוטרתא, הלא הוא 'מדרש לקח טוב', שחיברו רבי טוביה בן אליעזר רבה של מקדוניה לפני כאלף שנה, ולדעתו משמעותה של מילה זו היא מלשון 'פלא' וזה לשונו –

"…פליאה תהיה בעולם היאך ארץ זו לקתה וזו לא לקתה…".

אמנם, שני הפירושים הללו מתייחסים לאותה תופעה, שבארץ גושן לא יסבלו מהחיות הרעות, אך ההבדל הוא מה התורה רצתה להביע במילה 'והפליתי' – לדעת הפסיקתא, זה יעורר את האנשים לחשוב על 'הפלא' הזה ולהבין מהו מקורו, ואילו לרש"י, התורה במילה זו רק מתארת מצב של הפרשה מבלי להתייחס מה זה עושה או יעשה לאנשים.

פירוש שלישי מצאנו ב'מדרש שכל טוב', שחיבר רבי מנחם בן שלמה. לאחר שמביא את הפירוש שזה מלשון פלא, טוען שהכוונה היא 'להעלים' את ארץ גושן, וזה לשונו –

"אף על פי שהתיבה נדרשת לשון פלא, כלומר אעשה פלאות לארץ גושן שיהיו באי עולם מפליאין בעיניהם האיך ארץ זו לקתה וארץ זו לא לקתה, יש לגיבורי כוח לדרוש התיבה ולהדבירה על אופן היעלמה, ודומה לדבר 'כי יפלא ממך דבר' (דברים יז ח), שהרי לא נאמר והפליתי ביום ההוא לארץ גושן…וכך פשוטו של פסוק והעלמתי ביום ההוא את ארץ גושן, אשר עמי עומד עליה, שלא יראוה חיות רעות, שאם היו רואין אותה כיון שהיא בתוך ארץ מצרים היו נכנסין בתוכה ומזיקות את ישראל, וראיה לדבר הדם [על] המשקוף ועל שתי המזוזות (שמות יב כג), וכתיב 'ולא יתן המשחית'  שכיון שניתנה רשות למשחית ולמחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע…".

לדעה זו, התורה במילה הזו באה לתאר איך יצר הקב"ה את המציאות הזו שהחיות לא נכנסו לתוך ארץ גושן, והמילה 'הפליה' אומרת שהקב"ה כביכול 'העלים' את המקום הזה מעיני החיות, שלא ראו ולא מצאו את ארץ גושן ובעצם 'דילגו' על המקום כפי שהיה בדם על המשקופים, שמלאך המוות דילג על בתי ישראל.

נקודה שניה שאנו רוצים להתעכב היא, מדוע התורה מציינת רק את מכת הערוב, שהחיות השונות לא הזיקו בארץ גושן, והרי גם שאר המכות לא פגעו בארץ גושן?

על שאלה זו עונה הרשב"ם בפשטות, שהצפרדעים ושאר המכות הן נייחות ולכן לא היה צריך ליצור חיץ בנס אלוקי שלא תגענה לגושן, מה שאין כן החיות שהן בקלות יכלו להגיע לגושן. וזה לשונו –

"…לפי שהחיות רעות קלים הם ללכת בכל המלכיות כשהמכה משולחת, הוצרך לומר לשון הבדלה והפרשה יותר משאר מכות. וכן בדבר של בהמות".

וביתר פירוט והרחבה מתייחס לכך גם הרמב"ן וטוען, שלא רק בגושן לא פגעו חיות-הטרף בעם ישראל, אלא גם מחוץ לגושן, וזאת מדייק ממילה אחת. וזה לשונו –

"בעבור היות המכות הראשונות עומדות איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גושן, אבל זו מכה משולחת, וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גושן, אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גושן, שתינצל כולה בעבור שעמי עומד עליה, כי רובה של ישראל היא. ואומר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו ויאכלו המצריים, כדכתיב (תהלים עח מה) ישלח בהם ערוב ויאכלם, וזהו לשון פדות…".

רבי אברהם אבן-עזרא מתייחס במילה 'והפליתי' לתוצאה של מעשה ההפליה לטובה. ההפליה הזו גרמה לכך, שפרעה היקל מכאן ואילך על עמ"י מהעבודות הקשות, כשראה שהחיות הרעות לא נכנסות לגושן וזה הביא אותו להבנה שגורם עליון מגן על עם בני-ישראל. וזה לשונו –

"…ומדרך הסברא עתה החל פרעה להקל מעבודת ישראל, כאשר ראה שהפריש השם בין ישראל ובין מצרים פחד לעשות להם רעה, כי צורך יש לו לשלחם לזבוח פן יפגענו בדבר. הלא תראה כי עתה נתן להם רשות לזבוח בארץ…".

ה'אלשיך הקדוש' שואל – אם נשים לב הרי שלוש המכות הראשונות בוצעו ע"י אהרון הכהן, המכות הרביעית והחמישית על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו והמכות השביעית והשמינית והתשיעית על ידי משה – ומדוע היה צריך הקב"ה בעצמו לבצע את המכה הרביעית והחמישית ולא נתן זאת למשה או לאהרון? וזה לשונו –

"הנה ראוי לשים לב מה זה היה שהשלש מכות הראשונות היו על ידי אהרן, והשביעי והשמיני והתשיעי על ידי משה, והרביעית והחמישית על ידו יתברך. ולמה לא נסמכו של משה ושל אהרן, ולא שיהיו של הקדוש ברוך הוא בין של אהרן לשל משה. ועוד, כי הלא לפי כבודו יתברך, טוב טוב היה לעשות על ידי עבדיו. ואם לא יעצרו כח משה ואהרן כי בשר המה, יעשה על ידי מלאכיו הרוחניים משרתיו עושי רצונו".

ועונה על כך רבי משה אלשיך, שאם מכות אלו – הערוב והדבר – היו נעשות על ידי שליח, הרי ישראל לא היו מופלים לטובה, משום ששליח אינו מבחין בכך. וזה לשונו –

"…והוא, כי הנה ידוע מה בין הפקידה הנעשית על ידי מלאך, לנעשית על ידו יתברך. כי אשר על ידי שליח, אינו מבחין בין צדיק לרשע, כמפורש אצלנו פרשת נח. וכל שכן גם בהיות אשר חפץ הוא יתברך להצילו אם הוא בלתי צדיק, כאשר היו אז ישראל במצרים, כמאמר שרו של מצרים הללו עובדי עבודה זרה והללו כו', והוא מאמרם ז"ל (ויקרא רבה כג ב) על פסוק גוי מקרב גוי (דברים ד לד). על כן, אם היה עושה הוא יתברך דבר זה על ידי מלאך, לא היתה ארץ גשן נצולת, כי לא היו ישראל ראויים. על כן הוצרך הוא יתברך לעשות על ידי עצמו. וזה מאמר הכתוב למשה הנני משליח בך, הנני בעצמי משליח כו'…".

ומוסיף האלשיך הקדוש את דברי המדרש, שהמצרים ראו את המצב וכדי להציל את בניהם הצמידו אותם לאיש ישראל, ומכיוון שהקב"ה בכבודו ובעצמו ביצע את המכה זה לא עזר למצרי, וזה לשונו –

"ואחשוב, יהיה הענין מאמרם ז"ל במדרש (ילקוט רמז קפב), בספרם נפלאות אל, על ידי הערוב. והוא אומרם, כי להציל איש מצרי את בניו מהערוב, היה אומר לאיש הישראלי שיוליך את בניו עמו, להצילם מהערוב הבלתי שולט בישראל. ובבואו הביתה, היה בא הישראל לבדו. ובראות המצרי כי בגפו יבא, היה אומר לו המצרי בני היכן הם. משיב לו, שב ואגידה לך. שנים מהם אכל הארי, ואחד הדוב כו' עד תומם…".

הנצי"ב מוולז'ין, רבי נפתלי צבי ברלין, בספרו 'העמק דבר' על החומש מיסב את תשומת לבנו לעוצמת הנס במכת ערוב, שהרי הגיעו חיות שונות ממקומות שונים עם טבע אחר, וכולם הסתדרו ביניהם, וזה היה המסר לפרעה – 'לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ', וזה לשונו –

"…נכלל בזה המאמר למען תדע וגו' על עיקר המכה, כי בזה שמעיר המון חיות מארבע כנפות הארץ, והרי אין טבע כל החיות שוין, יש החיים במקום קר ויש להיפך, וכאן נתקבצו ונתערבו ברואים שאין טבעם שוה, נודע בזה שכחו ית' בכל הארץ…".

רבי דוד בידרמן, האדמו"ר הראשון של חסידות לעלוב ותלמידו של ה'חוזה מלובלין' לפני כמאתיים שנה, שיום פטירתו יצויין בעוד כשבוע, ז' שבט, נחשב לדמות עממית והתפרסם כמי שהדגיש את ערך אהבת ישראל. מסופר כי לאחר נישואיו החזיק בבעלותו חנות קטנה לממכר מלח, שהייתה פתוחה מדי יום לשעה קלה, שהספיקה לו למחייתו, ולאחר מכן היה סוגרה, מחשש שמא יפגע בפרנסת מתחריו. כן נודע בחמלתו על בעלי חיים, ומסופר שבעת היריד היה הולך להשקות את הסוסים הצמאים שבעליהם היו עסוקים בשוק. מסופר כי אמר פעם לעגלון שהכה את סוסו כי לאחר מיתתו הסוס יתבע אותו לדין בבית דין של מעלה ואמר לו: "האם לא תבוש לעמוד בדין עם סוס?!"…

בפרשתנו, הרב בידרמן מתייחס לדברי 'בעל הטורים', רבי יעקב בנו של הרא"ש, ששם לב שהמילה 'פדות' מופיעה אצלנו בלי האות וא"ו – "פדת" – ואלו בשני מקומות נוספים בהן היא כתובה מופיעה מילה זו עם האות וא"ו. וזה מה שנכתב אצלנו בפרשה –

"וְשַׂמְתִּ֣י פְדֻ֔ת בֵּ֥ין עַמִּ֖י וּבֵ֣ין עַמֶּ֑ךָ לְמָחָ֥ר יִהְיֶ֖ה הָאֹ֥ת הַזֶּֽה".

ועל כך כותב בעל הטורים –

"פדת. ג' במסורה. דין חסר וב' מלאים. פדות שלח לעמו (תהלים קיא ט). והרבה עמו פדות (שם קל ז)."

ומסביר 'בעל הטורים', שהסיבה שהמילה פדות כתובה חסר וא"ו –

"…כי זה הפדות לא היה שלם אלא מפני הערוב, אבל כשיצאו ממצרים היה שלם. וזהו פדות שלח לעמו. ולעתיד יהיה ג"כ הגאולה שלימה וזהו והרבה עמו פדות".

ועל כך אומר האדמו"ר מלעלוב, שאכן הכתוב עצמו רומז, שלעתיד לבוא בגאולה השלמה תופיע המילה 'פדות' באות מלאה עם וא"ו, כי בהמשך כתוב "למחר יהיה האות הזה" – 'למחר', בזמן הגאולה, יהיה האות הזה – האות וא"ו – בתוך המילה פדות.

שבת שלום לכל בית הישיבה וחודש טוב!